כשהגעתי לדירתנו המאובזרת במגדל הנישא בליבה של העיר נוכחתי לגלות כי שכחתי במשרד את בקבוק הוודקה המשובח שתכננתי לגברתי. מבואס למדי, חציתי את הכביש לפיצוצייה הסמוכה עם הכלוב הנעול על אברי המיוזע וקניתי את הוודקה היחידה שהציע הברנש למכירה. הוא עטף לי אותה בנייר עיתון, מזכרת לתקופת היובש בימיו של הנשיא אדגר הובר בארה"ב של ימי הצנע, ואני מיהרתי חזרה לדירה. כשחציתי את הרחוב צפצף הסלולארי וממש באותו רגע ראיתי את המכונית הלבנה עם הנהג הקבוע ממתינה לצד הכביש. גברתי כבר כאן !
הקדמתי אותה בשניות ספורות, כשאני מספיק ללגום לגימה הגונה מן הוודקה. בשלוותה המוכרת הורתה לי להסיר את מכנסיי. לאחר ששלפה מן הלולאות את חגורת העור، הפשילה כמעא את תחתוניי، בעודי על ברכיי וידיי מושטות אל שולחן הזכוכית. אז החלו להן ההצלפות הבלתי פוסקות. רעדתי כולי והזעתי חסר נשימה. ההייתה זו כוסית הוודקה, או הכאב, או שמא שניהם? אך שעה אחת קודם לכן הייתי לבוש ברשמיות בישיבת עבודה מתישה אל מול מצגות אקס אל על מסך ענק והנה אני כאן. אדם אחר לגמרי.
מייד אחר כך הרשתה לי גברתי ، בעודי על ברכיי، להריח אותה בחיבור צווארה ובקידמת חזה המדהים. כשהיא עושה זאת אני חש כי אני מסוגל לספוג את הכאבים הפיזיים הנוראיים מכל. היא מן הסתם יודעת זאת. חיש קל הגיע הרגע האהוב עלייה , כשבגדיי הוסרו לחלוטין ומתיקה האליפטי הקבוע נשלפו המצבטים והמהדקים ושותפם הטרי – גלגל הכאב הנוראי. פיטמותיי ואשכיי הפכו כמו תמיד לנשואיי העינויים של גברתי המאושרת לבטח עם זיק מתעורר בעיניים. עיניים שמעולם העזתי להביט בהן נכוחה.
כשראתה אותי ביסוריי ההולכים וגואים, דמיינתי לי את אושרה ואז בשיאו של הכאב ללא נשוא, הירפתה. היא פנתה לחדר השינה ונשכבה על המיטה על גבה באפיסת כוחות. חשבתי לי על עולמה הלא מוכר לי. מי יודע מהנעובר עלייה שם. היא הורתה לי להסיר את הכלוב ולשחרר את אשכיי המיוסרים ולהתקרב אלייה. ליקקתי את אצבעות רגלייה ואת עור קרסוליה הרך והמתוק. חלצתי את נעליי העקב המטריפות שלה והמשכתי עם לשוני במשך שעה ארוכה. בין לבין כבשתי את פניי בין רגליה והרחתי את ריחה הממכר שבין רגליה. בכל נשימה שכזו שמעתי בזוית אזני יבבה קלה או גניחה ממכרת.
משהתאוששה הורתה לי להביא לנו כוסית עם וודקה וקרח וגם את המכשיר החדש אותו הורתה לי לרכוש – קיין עץ עם ידית מעוצבת. דק, קטן ואימתני למדי. כשהחלה להצליף בי כשאני על בטני ראיתי כוכבים. הזין שלי בער ונזכרתי כי לא באתי אל פרקי למעלה משבוע ימים. בשלב מסוים הורתה לי לשבת על עכוזי עם פניי אליה והאיצה בי להביט בזין התפוח שלי. או אז הצליפה בקיין באיבחה מפתיעה ועוצמתית על ירכי. הכאב היה נוראי ! צרחתי מכאב ונמלטתי כל עוד נפשי אל חדר האמבטיה שם גנחתי ובכיתי בכי תמרורים. נותרתי שם דקות ארוכות، מוכה הלם מן ההצלפה הבלתי צפויה שבינה לבין בדסמ אין ולו קשר קלוש. חשתי פגוע ונבגד. מה עוד שמדובר בסימון פס ארוך ואדום שהגיע ממפסעתי ועד ברכי. כיצד אתרץ את קיומו? לרגעים אחדים חשבתי שעלי לקום , להתלבש ולעזוב את הדירה. הייתי קרוב לכך. קרוב מאד.
רבע שעה, לאחר שנחה עלי דעתי, יצאתי את חדר האמבטיה. גברתי הייתה עסוקה בשלוות נפש במשלוח הודעות באייפון שלה. כשראתה אותי הורתה לי להסתובב. כשהבחינה בפס האדום על ירכי הורתה לי להביא קוביות קרח מן המקרר. במשך דקות ארוכות הניחה ברכות מפתיעה את הקרח עם מגבת על השריטה העמוקה, אך ללא הואיל. הכאב אולי שכח לאיטו אך הפס האדים והאדים ללא הרף.
המשך המפגש היה כבר בגדר אופרה אחרת. כל העת רציתי שיגיע כבר אל סיומו. נפשי הפצועה מן ההצלפה הנוראית הייתה דווייה כדבעי. ביצעתי את הפיסטינג האהוב כל כך על גברתי והנאתה הייתה מושלמת. אך, נפשי הייתה במקום אחר. חשתי כאסיר הרוצה לברוח אל החופש. אך נשארתי כמהופנט.
בהמשך, משהתאוששה מעוצמת האורגזמה האלוהית ומעוררת הקנאה שלה, המשיכה גברתי להצליף בי ללא רחם בחגורת העור והניחה לקיין החדש והנוצץ לנוח לו בפינה. במפתיע הכריזה כי הייתה רוצה לראות אותי גומר. השתאתי מגילוי רצון בלתי מוסבר זה, אך כשהניחה ליד ברכייה את שפופרת הבנגיי – המשחה החריפה לטיפול בבעיית הגב, הבנתי את אשר הועידה לי. נחרדתי.
גברתי הנאצלת שפכה כמות נדיבה של הנוזל הלבנבן על אברי המדולדל וחיש קל החל הוא לשרוף ולבעור. שיפשפתי שוב ושוב עד שגמרתי בצרחות תוך שניות ספורות ומייד גם מצאתי את עצמי בחדר האמבטיה שוטף במים ובסבון את העור הצורב. זה היה עינוי נוראי וסדיסטי ביותר בלשון המעטה, כמו שנאמר בסרטי הדרכה לטיפול באסונות: "אל תנסו את זה בבית !"
בעוד המים קולחים, נתקפתי במרה שחורה. שנאתי את עצמי שהגעתי למפגש הזה. כעסתי על שנשארתי. רציתי לעוף משם כל עוד נפשי בי. משהבנתי בהמשך שנהגה של גברתי מתעכב، ישבתי בפינה האפלולית חסר סבלנות ומתוח . ספרתי את השניות עד שאוכל לברוח אל העולם החופשי. הנהג הממושמע איחר בדקה שנראתה כנצח. או אז, באוירה קודרת למדי, נפרדנו - גברתי ואני - איש איש לדרכו בלילה השחור כשהערב השחור שידענו מתעכל לו לאיטו בראשי ספוג וודקת הפטישים.
לפני 12 שנים. 1 ביוני 2012 בשעה 21:11
