אל מול המיטה הגדולה בדירה שלנו ניצב לו דרגש מצופה עור. מוצאים אותו בחדרי שינה רבים, שכן מדובר בפריט ריהוט עכשיו למדי. הוא פרט עיצובי בהרבה דירות בבתי מידות, במלונות בוטיק או בסתם בתים עם חדרי שינה המנסים להיות טרנדים למדי. אף פעם לא הבנתי מה בדיוק התפקיד של הדרגש הזה, עד שפגשתי בגברתי.
בכל פעם שמתממשת ובאה פגישה שלנו אני נזכר בדרגש הזה. יודע שדקות קצרות לאחר הסתערותי על אצבעותיה האלוהיות, היא תניף את רגלה בתנועה המסמנת לי להתקרב אליו. היא לא מקשה עלי יותר מדי. משאירה לי את זכות הבחירה. האם לחבקו כשאני על ברכי, או לעלות עליו ולהושיט ידיי קדימה אל המיטה. כל עוד אחוריי חשופים, זקורים וחשופים, זה כבר לא משנה.
לכאורה איני חייב להתקרב אליו. יכול לסרב ולהתחמק. במציאות אני חש אליו קירבה עצומה. התרגשות. החסרת פעימה. ידיעה שרק כשאני נאחז בו, מתאפשרת לגברתי ההזדמנות להגיע לקתרזיס-על.
ההצלפות בסוף השבוע היו נוראיות. בתחילה היו אלה הזרדים שפשטו מעלי את עורי. אח"כ היה זה המגלב החדש והאימתני, שוב חזרו הזרדים ושוב המגלב. בין לבין חרטה גברתי בעור אחורי חריטות נוראיות עם גלגל הכאב. חשתי את הדם זולג ואת כל עור אחוריי הופך לעיסת בשר אדומה ונוראית. במקביל חשתי בנשימותיה. נשימות של אושר. של הזדכות והתעלות. כבטקס דתי לכל דבר. ככל שעורי הופך לבשר הדומה למרכולתו של הקצב בשוק, כך מעפיל אושרה של גברתי לפסגות חדשות ולא מוכרות.
ההצלפות איומות. עיתים אני קורס. מתמוטט. על סף עילפון. לעיתים נמלט בבכי לחדר האמבט לנשום אויר. גברתי לא תוציא מילה. היא ממתינה בסבלנות. אני שב אל הדרגש בזחילה, בהליכה צולעת, על ארבע. תמיד שב אליו. מטפס, זוקף את אחוריי וממתין להמשך ההצלפות.
אלה מגיעות מייד שוב ושוב. ללא טיפה של רחמים. ללא סימפטיה. בחוסר אכפתיות מוחלטת לכאביי. שמץ של דאגה לא מופיע. עוד ועוד הצלפות החורכות את בשר אחוריי. "עוד קצת אפס שלי", היא לוחשת. וממשיכה עוד הרבה. "עוד קצת אפס שלי – אתה יכול", היא אומרת. ולא מפסיקה. עוד ועוד עד שאני קורס מן הדרגש ולא יכול לשוב אליו.
או אז לאחר התרגעות מנטלית היא הופכת אותי על גבי, חוגרת את הסטרפון עם הדילדו ואוחזת בשתי רגליי. כבנקבה מיוחדת היא מחדירה את הכלי האימתני וחודרת שוב ושוב. פנימה והחצי. בתנועות קצרות ובתנועות אגרסיביות. אני נאנח. מתפתל. חש כנקבה מיוחמת שרוצה עוד ועוד. גברתי עומדת מעלי וחודרת שוב ושוב. כמה מדהים המראה שלה. כמה חזק וכוחני, וכמה רך ונשי. האלוהות במיטבה.
אני מביט שמאלה. הדרגש הזנוח ניצב בחזית המיטה דומם ומיותם. ממתין למפגש הבא בשקיקה לא פחותה משלי.
