כמה התרגשות נעלה יש בכל מפגש מחודש עם גברתי. כמה שיאים ניתן עוד לשבור ולכמה גבהים כבר ניתן להגיע. מסתבר שהשמיים הם הגבול וזוהי אינה התבטאות חסרת משמעות. לא.
מה אספר על המפגש השבוע בדירה רחבת הידיים בלב העיר. ההסתערות שלי על מגפיה של גברתי שהתישבה לה בניחותא על הספה כשאני מלקק על פינה ממגפיי הזמש המלכותיים שלה. או שמא חצי שעה אחר כך כשהרשתה לי להסיר מגף אחר מגף. גרביון אחר גרביון וללקק את אצבעותיה הריחניות מעמל היום שוב ושוב. שעות על שעות. בהתמכרות אין קץ. בתאווה חסרת רסן. ללקק וללקק בעוד גברתי מביטה משתאה בכלי שלי גדל והולך לאחר שהורשה להשתחרר מהכלוב בו היו לכוד ימים רבים.
אולי אכתוב בשקיקה על ההצלפות האימתניות על ישבני באמצעות חגורת העור השחורה, הזרדים הירקרקים ומגלב הגומי הנאצי. מה כבר אכתוב. האפרט את יסורי, בכיי, אנחותיי ואנקותיי? גופי הרי רעד כל העת והצרחות היו נוראיות כתמיד. הכאב היה קשה מנשוא, מה עוד שבסשן הקודם, שהיה אך ימים אחדים קודם לכן , קילפה מעליי גברתי את עור ישבני ביג טיים. הצלקות טרם הגלידו. לא לא.
שמא אפרט כיצד מתעללת בי גברתי ומורה לי לחכך את אברי אל מול מקדשה כבתנוחה המסיונרית כשהיא מסירה את תחתוניה. לחכך ולא יותר. גברתי אוסרת עלי לחלל אותה כי אפס אני. לא נותר לי אלא לחוש בחום הקודח של המקדש וברטיבות ההולכת וגדלה. לחוש באורגזמה שלי על סיפה שוב ושוב ולברוח בבהלה שמא לא אעמוד בכך. וחוזר חלילה. שוב ושוב ושוב. ובסיומה של ההתעללות גברתי מורה לי להחדיר לתוכה את התותב האהוב עלייה ובעקבותיו את ידי הגדולה עד הגעתה לאורגזמה האלוהית המשפריצה על השמיכות, הסדינים והכריות מלוע הר געש.
הנה – הסשן בשיאו כשאני על גבי וגברתי חגורה בדילדו המחובר לסטרפון. רגליי מונפות אל על והיא חודרת אלי שוב ושוב. איבחה אחר איבחה טוחנת את אחוריי שוב ושוב כשאני מיבב ומגרגר בהנאה כשהיא מתארת בפני את פניי הסמוקים כנקבה מיוחמת.
לא !
רגע השיא שאזכור לנצח היה הרגע המכונן בו גברתי מצצה לי. לי ! את אברי המאופס! העלוב! סה"כ ביקשה היא להדגים בפניי איך ראוי שאמצוץ לגברים הממתינים לי. למצוץ כמקבה מיומנת שיודעת את עבודתה. "מציצת העשרה, כדברייה. המציצות היו אלוהיות. מטריפות. לא גמרתי. לא לא. רק נמצצתי. גבירתי מצצה לי. זה ארך אולי דקה ותו לא. אבל אזכור זאת לנצח. לתמיד. ההייתי ראוי לכך???
