"מה זה היה אפס שלי? איך הצלחת?", שאלה גברתי .
"אני לא יודע גברתי. לא הייתי שם", השבתי.
כמה שעות קודם לכן המתנתי על ארבע בעירום עם הכלוב הנעול על אברי. ידעתי שגברתי זועמת כועסת וטעונה באנרגיות שליליות באשמתי המוחלטת. חשתי כי ההתנצלות שלי לא תרכך את תחושותייה. רק המגלב יעשה את העבודה.
כששלחה אותי אל הדרגש עם ישבן זקור אל מולה ללא כל יכולת ללקק ולו לשניות את אצבעות רגלייה המשכרות , ידעתי כי את אשר יגורתי לי בא לי. ההצלפות החלו ללא רחמים עם הזרד הירקרק והאימתני. צווחתי, צרחתי ובכיתי שוב ושוב.
אלא שאז בניגוד לפעמים הקודמות קרה דבר בלתי צפוי. לפתע חשתי כי נשמתי נעתקת מגופי ועובר מעין טרנספורמציה ומתעופפת לה עמוק אל תוך נשמתה של גברתי למעין חיבור סוריאליסטי בלתי מוסבר. ההצלפות האיומות המשיכו והפעם עם מגלב הגומי הקטלני, אך אני כבר לא שלטתי בגופי. כשכבר לא יכולתי לשאת את הכאב הנוראי חשתי כי אני מאבד שליטה על הגוף ונופל אחורה על גבי, אחוריי וזרועי. חבטות הנפילה חשו לי ככאב עמום ובלתי מוסבר.
בכל פעם שבתי אל הדרגש מנהל מונולוג בלתי מוסבר עם גברתי.
"זה טוב לך גברתי..נכון?"
ההצלפות גברו.
"את צריכה את זה גברתי...זה האושר שלך"
המגלב שרק. "תשתוק כבר", סיננה.
"את לא הולכת לשום מקום..רק כאן טוב לך". המשכתי ופרצתי בצחוק מר.
הטלפון של גברתי צלצל והיא הסתובבה לכיוונו.
"הטלפון לא מעניין גברתי. כאן האושר שלך. רק כאן טוב לך".
הצלפה אחר הצלפה ואני נופל וקם. גברתי ממשיכה לסנן שאסתום את הפה כי אני מפריע לה להתרכז. אני מסרב וממשיך.
גברתי בוכה בכי תמרורים נמלטת מן הסלון אל חדר האמבטיה ומעשנת סיגריה אחר סיגריה.
דקות אחדות אחר-כך נמשך המחזה הסוריאליסטי. גברתי לבושה בהידור עם מגלב בידה ולרגלייה אפס בעירום עם עכוז מאדים לאחר התעללות בלתי מתפשרת עם גלגל כאב סדיסטי.
אני בוכה וזועק מכאב וממשיך עם הצחוק המר והמתגלגל. חש שזה לא אני צוחק אלא שד בתוך גופי כשנשמתי בתוך נשמתה של גברתי. ההצלפות גוברות ואני ממשיך במונולוג.
"אני כל כך גאה בגברתי", מסתובב ומנשק את לחייה ומסמן - תמשיכי גברתי. "את צריכה את זה כל כך. תצליפי..עוד..חזקקקק".
הבכי נמשך ביתר עוז. גם של הגבירה וגם של האפס. עוד ועוד אל תוך ערפל צמר גפן בלתי מוסבר. מדי פעם מתבהר הוא כשאני על הדרגש עם הישבן זקוף אל מול גברתי , או כשאני על הרצפה מתפתל מכאבים וגברתי משקה אותי במים צוננים עד שחש אני שעומד להקיא.
באיזה שלב שבה נשמתי לגופי לא אזכור. אולי ברגע ששכבנו על המיטה. גברתי לבושה עדיין ואני כבר ללא הכלוב שהוסר בשלב לא ברור וזכור. פניי טמונים עמוק עמוד בחזה השופע של הגבירה האלוהית חש באושר העילאי שידעתי בחיי.
כמה שעות אחר כך : " מה זה היה אפס שלי. איך הצלחת? רוצה להרגיש אותך שוב מחובר לנפשי. מה שעשית גרם לי להרגיש כאילו שחררו אותי מהכלא. הקלה עצומה. מפחדת שזה יעלם. אם עד הסשן הזה חשבתי שאני אדם מאושר, טעיתי. מקומך לרגליי. רק לרגליי. תמיד. לנצח ! "
