הוא המתין לגברתו כרגיל. עירום וכלוא. אלא שהפעם היה זה מפגש אחר. שונה. לא שגרתי. הגבירה הושבתה זה מכבר בשל שבר בזרועה הימנית. מוגבלת. חסרת יכולת להצליף. אך עמדה על כך שהסשן יתבצע כהלכתו ויהי מה.
משהגיעה הייתה זרועה תלויה על בלימה. מנשא בד סייע לגבירה עם הגעתה אך היא מיהרה להיפטר ממנו כדי לא להעכיר את סמכותה ואת אוירת הסשן. האפס נשלח לפתוח את רוכסני נעלייה המקודשות בלשונו, אך לא הצליח בכך. או אז הורשה לעשות שימוש באצבעות ידיו וכרגיל – כמו תמיד – התנפל על אצבעות רגלייה. כל כך התגעגע אליהם. ללקקם, למצוץ אותן לינוק את טעמן עמוק עמוק אל חיכו. טעם גן העדן.
אך אם חשב לרגע כי גברתו תהיה מוגבלת בהצלפותיה, נוכח האפס שלא כך פני הדברים. הגבירה נעזרה בזרועה השמאלית והלא פגועה. הצלפותייה ביד שמאל היו אימתניות למדי. היא אמנם כיסתה את גבו במגבת כדי לא לפספס, אך חיש קל נכנסה לקצב והאפס החל ליבב ולבכות מעוצמת אכזריותה.
הצלפה ועוד הצלפה. מצד ימין ומצד שמאל. הזרד הירוק לא עשה סימנים כי עומד הוא להישבר. הדם החל מבצבץ מאחוריו של האפס ולשמע בכיו וזעקותיו בקעו מגרונה של הגבירה קריאות אושר וסיפוק. או אז חש הוא כי הצלפות אלה מרפאות את הגבירה שבעתיים מכל מנוחה או מנשא מקצועי באשר הוא. כמה אושר יכול בכי תמרורים של אפס מסורס לגרום לגבירה מדהימה. הפעם חש בכך האפס יותר מבעבר.
כשנשכבה על גבה והחלה לענות את עלובו הכלוא באמצעות אצבעות רגלייה, חש הוא כי כך ראוי הוא להישאר לנצח. כלי שרת אנושי אך עלוב האחראי על אושרה של גבירה אכזרית סדיסטית ונערצת. גם כשהורתה להסיר את הכלוב, גם כששמה נר דולק בפיו שטפטף את אגלי חלב הנר על אברו החשוף וגרם לזה להתרומם, גם כשחדרה אליו עם הדילדו השחור הענק לא רצה הוא שהזמן ינוע מלכת, למרות הכאב הנוראי בשל ההפסקה הארוכה.
"האפס חש שגברתו חלשה?", סימסה לו הגבירה בשעות הערב המאוחרות משנפרדו לדרכם. "מעולם לא חש את הגבירה חזקה יותר כמו הערב" , השיב לה הסריס הכלוא היודע שמקומו הוא לרגליי גברתו כל עוד נשמה באפו.
