זן,זיונים ושירה..

כשהייתי ילד קטן ועד שהגעתי לגיל 15 לא הבנתי בדיוק את המשמעות ואת חומרתה של השואה.למה מחמירים יתר על המידה במקבריות וברוע ובפסימיות ומדגישים את חוסר האנושיות ואת חוסר ההיגיון ואת חוסר היכולת לתפוס אותה ולתקומה מייחסים מקום אמנם חשוב אבל מינורי כשביב בתוך כל היום ובתוך כל החוויה הזאת שרובצת כל הזמן על המדינה וביום אחד נוחתת עליה כגיליוטינה בלב.עמדתי בצפירה וכיבדתי וחקרתי ודיברתי וניסיתי לברר ושרתי בטקסים אבל לא לגמרי נגעתי.

למה?כילד שעלה בגיל 6 וחצי שבע מגיאורגיה שהייתה אז חלק מברית המועצות השואה לא קיבלה מעמד קורבני או חשוך או מקברי יותר מידיי.היא נכללה בכובד הקורבנות שרוסיה חוותה על בשרה במהלך המלחמה האבהית בתרגום חופשי כפי שהיא כונתה על ידי ברית המועצות והיוותה חלק מהחלק העצוב יותר בהרגשה הכללית של הניצחון והגאווה על גרמניה הנאצית.סבי היה מספר על איך הגרמנים היו אמנם אכזריים שהיו השתתף במלחמה שהוא היה חלק מהצבא האדום וסיפר איך הם העמידו אותו בכיתת יורים ופספסו ופגעו בו בכתף וקברו אותו כשהוא התחזה למת בין הגופות ואיך הוא היה קבור חי כמה ימים עד ששמע שהסובייטים עברו את הקבר ויצא מהאדמה,או איך שהם היו מסשים כלבים באזרחים נשים וילדים,וכל מיני סיפורי אכזריות אבל כחלק מהמלחמה ולא סיפורים סטייל שואה.לכן תמיד הרמתי בהתנשאות מסוימת את ראשי מול הילדים האחרים האשכנזים ובכלל הצברים כי תמיד הייתה לי הרגשה שאני לא שייך ליהודים האילו,לתחושת הקורבנות העלובה שלהם שגורמת להם להיות חלשים ונכים ריגשית כמעט.היהודים שאני שייך להם כיסחו לאנשיו של היטלר את התחת ושחטו אותם כל הדרך חזרה לגרמניה,והחליטו להילחם באמת ולא סתם לחיות וניצחו את הכוח הרשע ביותר בעולם.אני דיי בטוח שכל מי שעלה מברית המועצות יודע על איזו הרגשה אני מדבר.טוב אלוהים דאג לסדר לי את הראש לקראת גיל ההתבגרות וגם את הגישה.

בגיל 15 נבחרתי לייצג את ישראל ביחד עם עוד 2 בנות בתחרות שיח ושיג(debating)שהתקיימה במקרה בפולין.אנגלית תמיד הייתה תחום שהייתי מעולה בו(היי 150 מתוך 150 בפסיכו בגיל 18).כל היום עד הצהריים היינו מתחרים עם בגדים מחוייטים ואנגלית רהוטה.בצהריים אוכלים עם שאר המבחרות ומנמנים ובלילה,טוב הבנתי אז כמה הנוער האירופאי חופשי ומיני יותר מאשר כל הבונקריות הישראליות המתוסבכות.שם באמת התחילה החקירה המינית שלי ובכלל חקירה של עצמי מעבר לחנון שהייתי,באווירה החופשית של החברה האירופאית.הפעם הראשונה שלי גם.עם מדריכה של אחת הנבחרות האחרות.בלונדינית.עיניים כחולות.מאורסת.גוף מושלם ופנים מלאכיות.בלונד אפילו בערווה.אירופאית מושלמת.הרגשתי שכל כולי מתעורר וחי ומתחיל להתבגר.

ואז יום אחד נסענו לאושוויץ.איך שירדתי מהאוטובוס והגעתי לשער ההוא שמתחיל את מסילת הרכבת .הכל היה מוזר.שקט ממש לא נוח.יותר מידיי שקט.בצורה שמקפיאה לך את העצמות.וממשיכים ללכת במסילה ולאט לאט מגיעים למבנים של המחנה.הכל בי מתחיל להיות כמו ספוג.לא מסוגל לדבר.רק פעור וסופג וקולט את הבלתי ניתן לקליטה.ערימות הנעליים.השיער.המשקפיים.הכל בהמתי ומזעזע מצד שני יעיל ומסודר בסדר מופתי ומחליא.אני מרגיש שאני נושא בקרבי כמו אשה בהריון תחושה שגודלת בתוכי שבחיים לא אוכל לקבור שוב.תחושת מוות ובחילה ואימה שלא יכולה להיקלט בשום חלק במוח האנושי הכביר כביכול.נכנס לתאים של הענישה והאסירים.לתא הגזים.למקלחת.אחרי שכולם הולכים,בכוונה סוגר את הדלת.ויושב בפינה.מסתכל מתוך פינה בצד.לא יכול להתנגד והנפש רוצה לספוג פתאום את הזיכרון גם אם במחיר של טראומה אישית.לספוג את השריטות ואת הבכי והנשימות הארוכות האחרונות של בני עמי.באפיסת כוחות יוצא מהמקלחות.רואה את המשרפה.ומגיע לאן שמגיעים להניח את הזר מול הקיר שהיו מוציאים בו להורג.מוציא כיפה.אומר קדיש.בזמן הזה מסתכל על כל האירופאים שמסביבי שמנסים להיות אמפתטיים.ורק בא לי להכניס את כולם למקלחות ולהשליך ציקלון בי דרך הפתח.מעניין מה הם חושבים על היהודון שגורם להם להרגיש לא נוח במקום הזה ולמה הם צריכים לספוג את זה שזה בכלל לא אמור להיות חלק מהתחרות.מסתכל עליהם במבט של מנצח.שבור אבל מנצח.כן אני עדיין כאן.וגם העם שלי.כמה שניסיתם לגרש אותנו מהיבשת שלכם וכמה שאתם עדיין שונאים אותנו יש לנו מדינה וצבא וביצים לקרוע לכם את התחת.עכשיו תמותו מבושה ומכאב ותיראו למה הנחתם לקרות בשתיקתכם.תוקע מבט עמוק עמוק בנציגים הגרמניים שמשפילים מולי עיניים ורק רוצים ללכת.כן אתם לא אשמים.אתם כמה דורות אחרי.אבל תישאו בבושה של המדינה שלכם,של אבותיכם.אות קין לנצח.

רוצה לבכות,להתפרק.אבל חברותיי מהנבחרת לא בנמצא.ואז אני רואה את החבורה של נבחרת רומניה.ורואה איך שהם גם כבר לא יכולים יותר.הם לא אירופאים.צוענים.לוקח פרח אחד מהזרים הרבים שהונחו ונותן אותו לילדה הצועניה.אנחנו מתחבקים.אני סוף סוף מרשה לעצמי לבכות.לשחרר.בחיים לא בכיתי כך וכנראה שלעולם לא אבכה.זו ממש הייתה צווחה יללה משהו קדמוני מרוב שהוא כואב.אני חושב שלא הפסקתי לבכות לפחות שעה ללא הפסקה שאני והיא אוחזים ידיים והולכים במחנה.היא נשענת עליי ואני אומר לה שבחיים לא ניתן לזה לקרות שוב,אני מבטיח.אם היא לא הייתה נשענת כנראה שהייתי נופל בעצמי.

שום דבר לא הכין אותי לזה,שום הכנה פסיכולוגית או הרצאות.זאת לא הייתה מהמשלחות המאורגנות לפולין.הפילו עלינו את זה באביב ימינו כרעם ביום בהיר.בין כל השתיייה האורגיות והתחרויות.וטוב שכך.כך השואה נשזרה ונהייתה חלק ממני.מאז בכל צפירה אני חוזר לאושוויץ.ואומר קדיש בלב ומוריד דמעה.לא מתנשא יותר אלא מתבוסס בדמי עמי וחי.לא אהיה שום אותו דבר.לא אחרי אותו יום.

השמש מתחילה לשקוע,האוויר כבד יותר היום,כמו שם.מוציא את הפסנתר למרפסת.מסתכל לשמיים אל אלוהים.ומסתכל על השכונה למטה.הרבה ניצולים יש כאן.הרבה זקנים.מניח את הידיים הרועדות שלי על הקלידים ומנגן בין הדמעות שצונחות ושר בחנק,כמעט בלחש...."יום אביב,ריחות לילך...."