הייתי בטוח ששוב הוא יושב על ספסל עם צבע טרי אבל כשהתקרבתי, ראיתי שאלו רק טיפות הגשם ששטפו את האבק והבריקו את ספסל העץ. הוא ישב בקצה הספסל והתיישבתי לידו, מבטי נודד אחרי מבטו אל גינת הכלבים שמולנו
"מה שלומך?" הוא מפנה אלי את מבטו.
"תקף אותי דבור, בדרך לפה" אני עונה
"תקף "?
"בחיי, כנראה עשיתי לו משהו. הוא עף סביבי איזה חצי קילומטר ופגע בי."
"רגשית ? "
"ססאמק. נשבע לך שהבן זונה היה לו משהו נגדי."
"זה הטבע", הוא אומר לי, בפנים רציניות. "זה האינסטינקט של הטבע, לזהות אלמנט שלילי ולתקוף אותו."
"אמש'ך הזונה", אני עונה לו והוא צוחק ופניו מתקמטות אף יותר מהרגיל.
"מה איתך ? "אני שואל אותו
"חשבתי על זה.. על מה שדיברנו שבוע שעבר".
"על מה שדיברנו ? על ניטשה ? "שאלתי
"ניטשה ? דיברנו על ניטשה ? אתה יודע שהייתי עם... "
"כן," אני קוטע אותו. "יודע..."
"לו סלומה", הוא לא מתאפק.
"בסדר, ואני זיינתי את אנאיס נין, פה בסמטה מאחורה. היא מתה לפני מלחמת העולם, אתה יודע.. "
"מי ? "
"סלומה".
הוא מתעלם מהתיקון העובדתי שלי וממשיך
"הנה, תראה את האתר הזה פה", הוא מראה לי את דף הפייסבוק שלו. לדעתי הוא בין הראשונים שפתחו דף בפייסבוק. בטח ישר אחרי צוקרברג, אבל עדיין מסרב לקרוא לרשת החברתית הזו בשמה.
"תראה את כל האנשים האלו שכותבים. הנה, הוא מצטלם עם כל המשפחה שלו, כולם מחייכים ב..רומא. וזו, תראה כמה היא מצליחה פה עם העסק החדש שלה..." הוא מראה לי פוסט של איזו מעצבת פנים "כולם כאן מרוצים, שמת לב ? כולם מרוצים יותר ממך. לכולם יש סקס, כמו אלו שאתה הראית לי, שמצטלמים בכל מיני פוזות למסיבות שלהם. והמטרה של זה? המטרה זה לגרום לך להרגיש שמשהו חסר לך. לשחק לך על מה שאתה צריך."
"אולי הם באמת נהנים ? אולי יש להם סקס מעולה וילדים נהדרים והם ממש חיים את החלום ?" אני מקשה
"לא לא, תשמע, לכולם יש בור. לכולם. והם משחקים לך על הבור הזה. והוא אף פעם לא מתמלא."
"מי זה הם ? "
"זה כולם. זה האנשים שכותבים פה. ואלו שכותבים באתר הזה של הסוטים שאתה כותב בו... נו.. "
"הכלוב ?",אני שואל
"כן, כן...שמה... לכולם יש סקס, כולם נהנים לארגן מסיבות, לכולם היה כנס מוצלח ותובנות מדהימות. מה הם באמת רוצים, שאלת את עצמך ? "
אני מתעלם מהשאלה.
הוא מדקלם:
:בתי המשוגעים מתמלאים,
בתי החולים מתמלאים
בתי הקברות מתמלאים
שום דבר אחר לא מתמלא."
"סיימת, צ'ינסקי ? " אני שואל.
"לפחות הוא אמיתי", הוא אומר לי. "כתב אמת."
"אתה מדבר מהפוזיציה... אתה ממורמר על כל הדברים שהחמצת. אף אחד לא מתמלא ? אף אחד לא מקבל מה שחסר לו ? "
"כמעט אף אחד. ואלה שכן - הכי אומללים."
"אתה בורח לתאוריות קונספירציה, איש זקן. חשבת פעם שזה המשחק ? שרק ככה אנחנו מסוגלים לסבול את עצמנו ? את החיים ? שאנחנו לפעמים צריכים את זה כדי לשכנע את עצמנו שאנחנו באמת טיפה פחות אומללים ? "
"יתכן", הוא ממלמל בעייפות. "יתכן".
"חמש שנים אני נותן לך, זקן."
"חמש שנים למה ?"
"חמש שנים להיות זקן מריר שמקנא באחרים על מה שיש להם. ועל החיים שלך ועל מה שלא הספקת "
"הצלחתי לחמוק מזה עד עכשיו"
"איך ?"
"בדיוק ככה – אני יודע שהבור של אף אחד לא מלא ולא יתמלא. לפחות אני חופשי"
"חופשי ? אתה אומלל, סבא'לה – יש הבדל"
הוא פונה ממני, מסב את עיניו ולכאורה מסתכל על הכלבים בגינה.
אני חושש שפגעתי בו ושהוא נעלב ממני אבל אז אני רואה שהוא סתם מסתכל בעניין על שני כלבים מזדיינים.
.
