סטיית תקן

זה לא היה יום מוצלח במיוחד.

כל העניין עם חברת הביטוח הסתבך. חצי יום על פדיון 4,500 ש"ח מזויינים פיצויי פיטורין.

אחר כך התלמידה שהבריזה לו מהשיחת "פנינו לאן" שקבעו והוא נאלץ לשלוף אותה משיעור המתמטיקה שלה. וגם השיחה לא התנהלה כמצופה - שיחה מדכדכת שבסופה נאלץ לומר לה כי יערב את המחנכת והיועצת כי לא יודע עוד איך הוא יכול לעזור לה. ועכשיו למכללה. עם המזל הנאחס שלו, בטח ביטלו את השיעור ולא הודיעו.

ביטלו את השיעור.

דווקא כן הודיעו, אבל הוא מתעלם כפייתי ממיילים. מטלה שלא רואים אותה אינה קיימת (באופן מוזר, האסטרטגיה הזו עובדת. כ 80% מהדברים אותם התבקש לעשות ומהם התעלם התפוגגו מעצמם עם הזמן. העשרים אחוז הנותרים אכן היוו בעייה).

אז הוא התיישב על ספסל עץ שעל אחת המדשאות והסתכל על השמש והעלים ועל  ג'ינג'ית ארוכת רגליים ומוכרת למראה שעמדה על המדרגות ודיברה בסלולרי תוך שהיא מגניבה לעברו מבט חטוף. הג'ינג'ית סיימה את השיחה והחלה לרדת במדרגות. הוא סגר את תיקו בעצלתיים, קם והחל לרדת בשביל לכיוון היציאה. הג'ינגית כעשרים מטרים לפניו והוא מחיש את צעדיו ומשיג את הג'ינג'ית החטובה.

"היי", הוא אומר בחיוך בעודו מתבונן בה מהצד. היא מופתעת ומהססת לשניה לפני שמשיבה ב"היי" מסוייג.

הוא מבחין שהיא נראית צעירה מכפי שחשב. הוא מושיט לה במגושם את כרטיס ביקור שלו ומהסס בדבריו -"זה שלי.. , אה... הטלפון שלי.." הוא פותח במגומגם, "אני אשמח אם תשתמשי בזה. קפה או משהו.."

"קפה ? עכשיו ?" היא לא מבינה אך הבעת פניה הפתוחה נוסכת בו בטחון.  

"כן, עכשיו". הוא מחייך אליה, "שם, מתאים לך?" מחווה בזרועו לקפיטריה הפתוחה.

"אני צריכה קפה. וראיתי אותך כבר פה, בשיעור של דניאל, נכון ? "

הייתי פעם אחת. הוא עף על עצמו – אי אפשר ללמוד ממנו כלום..."

 ......

שעתיים, קפה, שתי כוסות בירה ושיחת עומק (שהתגלגלה מהר לפלירטוטים ווידויים של שני זרים מוחלטים) אחת אחר כך, הג'ינג'ית שרועה על דלפק מינימליסטי במטבח הזעיר של מעון הסטודנטים שלה. חציי גופה העליון מתוח על השולחן, שדיה הקטנים מהודקים למשטח הפורמייקה החלק, רגליה צמודות בחבלים לרגלי השולחן וכרית תחובה בין אגנה ובין צלע השולחן. הוא ספק אוחז ספק מלטף את שיערה. בשבילו זה קצת בנאלי, אבל היא צעירה ובשבילה זה עבד באופן ברור למדי - בית החזה שלה עלה וירד בנשימות מהירות והתחת שלה התרומם כאילו על דעת עצמו - חתולה. הוא חשב על החתולה הג'ינג'ית שלו ואחריה כל חתולי השכונה, ריחה מטריף את חושיהם.

חתולה.

והריח שלה באמת התחיל להשפיע עליו - ריח חד וקליל. הוא כרך מגבת מטבח סביב עיניה והתבונן סביבו באביזרי המטבח. כף עץ, מרית מתכת מצוחצחת, קיסמי שיניים.

עם מה את משחקת ? הוא שואל אותה.

"מה ?" היא אינה מבינה

"איפה הויברטור שלך ? המגרה עם האביזרים..."

"אני לא.. אה... אין ויברטור. בארון מולך אני משתמשת בדברים משם לפעמים..."

הוא פתח את דלת ארון התרופות הקטן לכיוונו הצביעה. כמה תחבושות אלסטיות, מזרק ומחט ארוזים באריזתם הסטרילית וכמה צינורות גומי צהבהבים.

הוא מניח את צינורות הגומי על גבה החשוף. מסדר אותם לרוחבו, מרווחים שווים ביניהם. גניחה קלושה נפלטת מבין שפתיה של הג'ינג'ית העקודה. את המזרק הוא מניח לצידה, ליד שדה הימני.

"ידיים למעלה", הוא אומר לה בטון רך. היא מושיטה את ידיה אל מעל ראשה והוא מצמיד אותן לרגלי השולחן באמצעות שניים מצינורות הגומי. ריח קלוש של חדר אחות מגרה את חוש הריח שלו.

פניה סמוקות ונשימתה קצרה והוא מעביר את אחד מצינורות הגומי לאורך צלעותיה וישבניה. היא מתפתלת וגונחת עמוקות.

"בשביל מה אלו ?" הוא מסיר את המגבת מפניה ושואל את הבחורה.

"של השותפה שלי... היא פראמדיקית."

השתמשת בהם פעם ?

"כן. ,

"איך ?"

"הם טובים להצלפה ו..."

"ו... ?"

"לאנלי לפעמים."

"וזה ?" הוא מרשרש במזרק העטוף מול פניה.

"בזה לא השתמשתי... בינתיים...". שפתה העליונה נמשכת בעווית קלה לכיוון אפה בהבעת אקסטזה מוזרה.

"אני לא בטוח שאשתמש במזרק הזה, בינתיים..." הוא עונה.

"אתה יכול. אני אוהבת דברים כאלה".

כן, אני רואה" הוא אומר ברצינות.

הוא מניף את צינור גומי ומצליף בישבנה. היא גונחת בהפתעה.

הוא מניח את המזרק על גבה. "לא להפיל", הוא אומר לה. "תהיי ילדה טובה ואל תזוזי".

עשר הצלפות. ישבנה אדום אך הוא הקפיד שלא לרכז את ההצלפות באזור אחד, כך שעורה החלק לא נפצע. היא מיבבת קלות והוא מלטף בעדינות את מצחה ומעביר אצבע על גשר אפה הלח מזיע.

עתה הוא שולח את ידו השניה, שאינה מלטפת, ומחדיר את אצבעו הארוכה באיטיות לתוך הכוס הנוזלי שלה, אצבעותיו האחרות מהדקות את פלחי ישבנה ופנים ירכיה.

הוא מסיר את ידו המנחמת ממצחה של הבחורה ואוחז בכף העץ הרחבה. הבחורה מיללת ארוכות במהלך עשר ההצלפות הבאות. גופה מתכווץ, מנסה להגן על עצמו בעוד גלי עונג וכאב מתפשטים בו מאזור אגן ירכיה מעלה אל סרעפתה, ביטנה ושדיה ומטלטלים את גופה בעוויתות חדות.

"שששש... שששש.." הוא לוחש לבחורה הבוכה בעוד אצבעו חופרת בתוכה ומחליקה על תקרת נרתיקה, פנימה והחוצה, מעסה את קצות העצבים הרגישים.

היא על סף אורגזמה, אבל הוא לא מעוניין שהיא תגיע לפורקן בינתיים - זה יהיה פשוט מדי, גם בשבילה ובטח שבשבילו : לגמור, לגמור, לגמור – אחר כך שניכם מרגישים רוויים כמו אחרי ארוחה דשנה מדי שנאכלה מהר מדי והוא רוצה ללכת ולא לחזור.הוא מוציא מעט את אצבעו ומעסה את פתח נרתיקה, אגנה מתרומם אוטומטית בשאיפה לשחזר את הרגשת העונג הקודמת, אך הוא מרחיק את ידו שוב בתגובה לתנועותיה וכך הוא משחק עם אגנה מספר דקות.  היא משתנקת מעט כשפירוש תנועותיו מתחוור לה - המתח האירוטי בו היא נשמרת הינו מכוון ולפיכך, אינה יכולה לשלוט על תזמון העונג שלה כרצונה. הוא שולט בדבר בו היא רוצה יותר מכל. היא פולטת נשיפה עמוקה והוא חושב שיהיה מעניין למשוך את זה עוד כמה שעות - לראות לאן יצליח להביא אותה עד שהעונג יהפוך תסכול מעייף. נראה לו שבהתחשב במה שראה עד כה, היא תסתדר היטב עם שלילת אורגזמה מפעם לפעם.

אבל לא הפעם.

רק אחרי שיתחיל לעבוד על המוח שלה - הוא יכיר אותה, יפתח אליה רגש, יכין אותה לזה ואז יתחיל לשחק עם האורגזמות שלה. זה יהיה הרבה יותר מספק כשהוא – ערפד רגשות שכמותו - יזדהה עם תחושת התסכול האירוטי שלה. הוא פושט את מכנסי הג'ינס שלו ונעמד לצידה, ידיו מונחות בעדינות על גבה המקושט. הוא מזיז ספר עבה שפינתו תחובה מתחת שדה השמאלי של הג'ינג'ית הקשורה, בזווית עינו הוא קורא את שם הספר מעל ציור החללית שעל הכריכה - "מספיק זמן לאהבה".

הגבר מתכופף, נושך בצווארה של האישה הקשורה ומיד שואף לתוכו את ניחוח הפרומונים של האישה הפורצים משקע כתפה וגופו נשטף גל תאווה מהיר ושוצף.

ידיו מתהדקות סביב ישבנה.

מספיק זמן לאהבה ?

.

ישבתי בחוף הים והסתכלתי על השקיעה. שתיתי בירה שידעתי שאין לי כסף לשלם עליה. אסתדר עם זה אחר כך. במילא לא התכוונתי לחזור לחוף הזה שוב. שתי נשים מבוגרות ירדו אל החול והתיישבו בשולחן שלפני , כחמישה מטרים ממני. הן הורידו את בגדי החוף המתנפנפים שלהן ונשארו בבגדי הים, גופן המרושל חושף עצמו בהשלמה לקרני השמש.

"את יודעת מה תיכננתי לנו?"

שואלת האחת, בבגד ים כחול - גוצה ושיערה קצוץ ואדמדם כשל מורה ללשון.

"תספרי לי" , אומרת חברתה, הגבוהה ממנה בכראש.

"נעשה כפרות" עונה המורה ללשון, "נזרוק את כל השנה הזו לפח...", "אוי...מעולה", אומרת הגבוהה. "את כל מה שעברת" היא ממשיכה.

"כן.. וגם לך לא היה קל", ענתה לה חברתה. "נלך.. נלך לים ונזרוק הכל... בואי..."

הגוצה קיפלה את משקפי הראיה העבות שלה ונעמדה על רגליה בנחישות. חברתה נעמדה לידה. הן שילבו ידיהן בהססנות וצעדו בהחלטיות לכיוון החוף שמול בקתת המציל, כחמישים מטר ממקום מושבנו. המקום היה שומם כמעט, מלבדינו ומלבד זוג שישב שקוע בעצמו בפינה המרוחקת של הסככה. קירבתי את כיסאי לשולחנן במעט. המלצרית היתה שקועה בשיחה עם חברתה מאחורי דלפק הבר.בזריזות עברתי לכיסא בו ישבה האישה הגבוהה. הנשים נראו במרחק, רגליהן טובלות בקצף הגלים, נושאות ידיהן השלובות אל השמש במחוות נתינה תיאטרליות. אחזתי במשקפי הראיה של המורה ללשון ושברתי אותן לכמה חתיכות. העדשות העבות קפצו ממסגרותיהן. זרקתי את פיסות המסגרת השבורה ואת העדשות למרגלות השולחן, דרכתי עליהן בעקב רגלי וכיסיתי אותן בחול הים הבהיר.
המלצרית מגיעה מולי ואני מגיש לה בחיוך את כרטיס האשראי הלא פעיל שלי.

"קח, תשתה. זה מהמכונה החדשה שלי".

הוא מגיש לי כוס אספרסו שלא ביקשתי. אני מוסיף רבע כפית סוכר ולוגם מעט מהמשקה החם - מלאכותי. קצת רכרוכי, לטעמי. עקצוץ של קנאה עובר בי, לכאורה, ללא סיבה נראית לעין. הוא גרוש, לא מצליח במיוחד בעבודתו. לדעתי גם יש לו בעיות עם הילד שלו, שלא מסכים להיכנס הביתה שלו עד שיפסיק לעשן. ולפי הפילטרים החרוכים במאפרה, לא נראה לי שהוא צריך להיות בלחץ מהחלפת המצעים המשומשים במיטתו של הצאצא. אני חושב שהוא גם קצת חלש. יש באופי שלו מעין רכות ושאיפה לרצות. ועדיין – אני חש דקירת קנאה. הוא מצליח לא להתכופף. הוא מצליח לחיות את חייו כרצונו, על אף הקורבנות הגדולים אותם נאלץ להקריב. ועדיין, כסוף שיער ומבנה גופו אתלטי, הוא שומר על מראה הצעיר בכעשרים שנה מגילו האמיתי (גילנו, למעשה - 46. אנחנו בני אותה כיתה).

נערה – אישה, במבט שני - יוצאת מחדר השינה ומטאטא עץ בידה, מטאטאת נמרצות את סלון ביתו הסמוך למטבח בו אנו יושבים משני עבריו של שולחן צר מעץ סיסם ממורט שבנה בעצמו. האישה מנקה את הבית המצוחצח ממילא בהקפדה יתרה, כמו של מי שעושה במלאכה ביודעו כי אינה נחוצה ורק לשם העיסוק היא נעשית, מזיזה את רהיטי הסלון לפה ולשם. הוא טוען כי היא שיפחה שלו. מה הכוונה, אינני יודע. ואינני יודע איך מקיימים מערכת יחסים שכזו, עם שיפחה, בעודך מתגורר בבית שני חדרים ישן בפרברי רמת גן.

"קצת ליבראלית היא, בשביל שפחה..." אני אומר לו, למראה מכנסי הג'ינס הקצרצרים והגופיה נטולת החזייה שלובשת האישה. "אתה אדון ליבראלי", אני אומר לו.

"כן...ממש אברהם לינקולן של קהילת הסוטים אני..." הוא עונה באירוניה עצמית מבודחת. נראה כאילו הוא שוקל את דברי לשניות ספורות. "תתפשטי" הוא אומר לה באגביות וחוזר למקד את תשומת ליבו בכוס הקפה שלפניו.

הבחורה מהססת לשניה. "הכל?" היא שואלת.

הוא לא מזכה אותה במבט נוסף והיא מתחילה לפשוט את בגדיה באיטיות נחושה - פושטת ראשית את מכנסיה ותחתוניה, כאילו מתכוונת ראשית להיפטר מחלק בוטה זה של תהליך ההתערטלות החושפני. תנועותיה מדוייקות ויעילות, שיווי המשקל שלה נשמר גם לכשנעמדת על רגל אחת ומורידה את גרביה הלבנות, גרב אחר גרב, שרירי רגליה היפות (אם כי מעט קצרות) מאזנים את גופה.

אני מגניב מבט לאישה העירומה שמטאטאת שאריות אבק דמיוניות בנחרצות שקטה. חושפנות התהליך נותנת בה אותותיה  ובטנה עולה ויורדת בנשימות מהירות. "בואי הנה", הוא אומר לה ברכות קצרת רוח. האישה משעינה את המטאטא על קיר המטבח ונעמדת לידנו, חזה המתנשם בגובה פנינו. אני נבוך למראה פיטמותיה המזדקרות מולי, מלאות וסמוקות.

הוא מניח ידו באגביות על מותנה כמו מגדל אווזים הבודק את רמת השומן בחיה וטופח בחיבה על ישבנה. עכשיו הוא מסובב אותה כך שעגבותיה המוצקות פונות לעבר השולחן שלנו. הוא נוגע עם ספל הקפה החם בישבנה והיא נרתעת אוטומטית. ידו נכרכת סביב בטנה ומהדקת אותה לשולחן. גופה מתפתל, נלחם בעצמו לא להירתע שוב מהמגע.

הוא נעמד, אוחז בכתפיה ומפעיל מעט לחץ. ברכיה מתכופפות והיא כורעת לצידנו.

"הרבה עבודה, השפחה הזו" אני אומר לו. קולי קצת חנוק מחמת ההתרגשות העולה בחזי למראה האישה העירומה המצייתת להכוונתו ללא אומר. עיניה פקוחות והבעת פניה קדחתנית. לשונה מרטיבה תכופות את שפתיה במעין עווית עצבנית שמפריעה לשבריר שניה את מראה פניה היפות הממוסגרות בשערה הכהה החלק.

לא", הוא עונה. "לא ממש. אני סתם מתעסק איתה קצת כי שאלת. "

"היא נהנית ? "

"רוצה לשאול אותה ?" הוא שואל ושניה אחר כך מתקן עצמו " בעצם, עדיף שלא. עזוב אותה, היא מקבלת מזה מה שמקבלת. אחרת לא היתה פה. "  וכמו כדי להדגיש את נחרצות החלטתו החדשה, הוא פותח את פיה בלחיצה על מפרק הלסת ותוחב מלפפון כמעט שלם לפיה. שפתיה מהודקות לירק הגדול והיא מנסה שלא לקצוץ אותו בכח שיניה. דמעות עולות בעיניה מחמת ההשפלה ומנח הפנים המתסכל.

ידיו מגששות ומפסקות את עגבותיה ומלטפות מבלי משים את קפלי העור העדינים שסביב פי הטבעת שלה.

"תזכיר לי לא לבקש ממך להעביר לי את הירקות..", אני מנסה להתבדח. זה לא יוצא מוצלח מאד. מאולץ. הסיטואציה אירוטית ואני מנסה להתאים עצמי ללא הצלחה יתרה.  

הבחורה משמיעה גניחה חלושה לידנו. אצבעו של ידידי מעסות לה ישירות את פי הטבעת.

"היא לא גמרה איזה שבועיים, לדעתי." הוא אומר לי. ואני מרגיש את פרץ החום עולה בחזי.

"מה הכוונה ? " שאלה אידיוטית. קולי רועד מעט.

"נכון, סוסה ? " הוא שואל אותה. "שבועיים ?"

"המפפפפ... המפפפ" היא מנסה לומר מבעד למלפפון ורסיסי רוק ניתזים מפיה. הוא מגכח ומסובב אותה שנית כך שערוותה מולנו, משולש השיער הקצוץ מעל שפתי הערווה העבות שלה והדגדגן החצוף להפתיע המזדקר ביניהן.   

הוא ממולל בידו האחת את אחת משפתי ערוותה הארגמניות ואני נזכר בכלב הקוקר ספאנייל שהיה לי כשהייתי ילד, אשר בשפתיו המדובללות שהשתלשלו מחטמו הארוך אהבתי לשחק, בשרניותן הלחה מרגיעה את קצות עצבי הנזקקים. אני שולח את ידי ונוגע בבשרה החם של האישה הפסיבית העומדת מולי. אני מעביר אצבע על מותנה השזופה, עצם האגן מזדקרת מולי בהתרסה.

"ששששש..... " הוא מרגיע אותה.

אני נוקש על עצם האגן. המחשבה כי אני יכול להשתמש באישה הזו כרצוני מלהיטה את דמי ונשימותי מתקצרות. אני מרגיש את הזין שלי פועם מתחת למכנסי הג'ינס המחוספסים. ידידי נראה כאדיש לעניין, שומר על קור רוח ומגרה את האישה תוך שהוא לוגם מספל הקפה שלו ומסתכל בי במבט סקרני

אני שואל שוב, חצי מתוך עקשנות וספק מתוך רצון להסיח את דעתי מהסיטואציה המוזרה והאירוטית "זה לא הרבה עבודה ?"

"זה מאד טכני", הוא אומר. "לפעמים. תראה, זה מין. זה סקס. אין ספק, אבל הנה, תראה אותנו עכשיו. זה קשור לסקס ? "

אני רוצה לומר לו שמבחינתי כל מולקולה בטווח עשרה מטרים מסביבנו רוויה כרגע באנרגיה מינית, אבל הוא קוטע אותי. לא סיים לומר את שרצה – "זה גם" הוא אומר, "נאמר, 40% סקס, בסדר, אני רואה עליך שעבורך זה יותר, אבל אתה לא רגיל. אצלה," הוא אומר ומהנהן בראשו לעבר האישה, "זה הרבה פחות, תאמין לי". התרגשותה הברורה של האישה למשמע דבריו ולמגע ידיו המעסות את ערוותה מרמזות כי היתה חולקת על דבריו לו ניתנה לה האפשרות. אבל הוא בשלו – "היא חושבת שזה קשור למין. גם אתה חושב. זה לא. הסקס זה רק המעלית. זה רק הקרונות שמעלים את הפחם מהמכרה."

זה דימוי שכבר השתמש בו פעם. כבר דיברנו על זה.

הוא נוקש באצבע צרידה על חזה החשוף של האישה. מתווה באצבעו נתיב מבטנה העולה ויורדת ועד מפתח הלב שלה. "אני מעלה לה דברים. אני מנקה אותה. הנה, תראה, ככה..." הוא מעסה את בטנה בלחיצות חזקות יותר והאישה מתחילה להתפתל בעונג בין ידיו. "היא חושבת שזה עונג, גירוי, אבל היא מעלה לכלוך, היא מוציאה לכלוך החוצה, תראה..." האישה מתעותת מרעידות עונג ותסכול מתמשך. נראה כי החלטתה ונסיונותיה הקודמים לשמור על יציבתה ומראיה מתפוררים במהירות.

אני קם ונעמד מאחוריה, מנסה להבחין בתנועות גבה הגמיש. חוליות עמוד שידרתה נראות לעין ובולטות ואני מעביר ידי עליהן, אחת אחת, ולוחץ. עכוזה החשוף מתרומם אוטומטית לעבר ידי, מחפש את המגע המענג. אני מניח ידי על ישבנה ומלטף בעדינות, התנועה נראית לי טבעית כהרמת ספל הקפה לפי ולגימה.

"אל תנסה לענג אותה... היא לא פה בשביל זה". הוא מצמיד את כוס הקפה החמה לפיטמתה והיא נרתעת בצווחה מהוסה. הוא צוחק.

"אתה יודע כמה מוצלחת הסוסה שלי ?" הוא שואל אותי. אני מרים מבט, מופתע מעט מטון דיבורו החם – "היא מנהלת בכירה. לא יכול לומר לך איפה, אבל מנהלת בכירה בחברה מאד גדולה. תראה.." הוא אומר, אוחז בידו את אחד משדיה " האישה הזו שמחר בבוקר תצא מפה ותלך לנהל חמישים אנשים. החתיכת בשר הזו..." הוא לא מסיים את המשפט, אבל מטלטל את הבשר העדין האחוז בידו, כאילו כדי להדגיש את היותה עשויה מריקמה פשוטה של אפר ועפר, נועץ מבט בעיניה כמו אומר לה שהגיע הזמן להתחיל משהו, הגיע הזמן לדיבור אחר - הנה, את ואני מתחילים לרקוד. היא מישירה מבט אל עיניו. הם מתחילים ריקוד משותף. ואני פה, במטבח שלו, מוזמן לעקוב אחרי הריקוד הזוגי המוכר והאינטימי שלהם. זה עניין של כח, אני מבין - כח ואדישות. ואהבה. גם הרבה אהבה זורמת שם.  

"היא צריכה להוציא את כל החרא מהמכרה. הכל צריך לצאת פה, כדי שלא יצא אחר כך, מול העובדים שלה או הבוסים שלה. איך אחרת אתה חושב שנחזיק מעמד ? שהיא תחזיק מעמד ?" הוא מסביר לי וידו עוצרת מהלחץ הקל שהיא מפעילה על הדגדגן של האישה, כאילו מעוניין באישור שלי על מנת להמשיך בטקס.

"פשוט תעשה מה שבא לך. זה בשר. תראה" , הוא יורק על כף ידו, מרטיב את האצבע המורה בידו הימנית, ובאיטיות נחושה תוחב אותה אל בין שפתי ערוותה של האישה הגונחת העומדת לצידנו. אצבע ידו השניה מכה קלות בפיטמתה הזקורה. אצבעי שלי נצמדת כמאליה אל הבשר הרך של חריץ ישבנה, מגששת אל פי הטבעת החבוי שלה. הסיטואציה האירוטית כובשת את גופי ואני מרגיש איך מנגנוני ההגנה הקוגניטיביים האחרונים שלי ממוססים.

"למה אתה כל כך בטוח שלא גמרה שבועיים ?" אני שואל. "היא יכולה לאונן, לא ?"

"היא פה רוב הזמן", הוא אומר. "וגם אני פה. ואני יודע כשהיא מאוננת. היא לא משקרת לי".

"אתה בטוח ? "

"זה חלק מהעניין" הוא עונה. "זה חלק מהקיק שלה... ושלי, להיות פתוחה לגמרי. היא היתה מאוננת, פעם, בלי לשאול אותי. ואחר כך היתה מספרת לי כי זה גרם לה לריגוש נוסף. אבל הבנתי את זה מהר מאד ועשינו שיחת הבהרה. נכון סוסה ? "הוא אומר לה תוך שאצבעו חופרת בתוכה.

היא מהנהנת במהירות.

הוא מפעיל לחץ קל על גבה והיא נוטה לעבר שולחן העץ, משעינה שדיה הקטנים בין כוסות הקפה הריקות שלנו.

"תחזיקי חזק מלמטה" , הוא לוחש לה, מקרב את ידיה זו לזו עד שננעלות זו בזו מתחת לשולחן. היא מפשקת רגליה אינסטינקטיבית, עומדת בפישוק רחב, עגבותיה מתרוממות מעלה בייחום בלתי נשלט כמעט, כמו חתולה המוחזקת בעורפה על ידי זכר שתלטן והיודעת כי תהליך מפחיד אך מענג ובלתי נמנע עומד להתרחש. אני מרגיש שהיא מוותרת על המחסומים האחרונים שמציבה אישיותה היומיומית. אני מחדיר את האצבע שלי לפי הטבעת שלה -שריר גמיש והדוק באופן מפתיע. התנגדותה הראשונית מלהיטה אותי ואני מעסה את השריר הטבעתי ולוחץ מטה לכיוון רקמות הכוס שלה. ידי השניה חופנת את פטמתה השמאלית מאחור ואני מתחיל ללחוץ. לאט, לאט. "כמו עם הצפרדע בסיר המים", אני חושב. לאט, לאט, מערכת העצבים שלה צריכה להתרגל. עכשיו חברי מושך את גופה של האישה כך שהיא שרועה כולה על שולחן האוכל, קצות גפיה משתלשלים משני צדדיו. אנחנו עומדים משני צידי השולחן, מתבוננים מטה באישה העירומה המונחת לפנינו. פניה פונות הצידה, רוק נוזל מבין שפתיה, נשימותיה קצרות ופניה סמוקות. הסיטואציה נראית קלינית ואירוטית גם יחד.

"מה אתה חושב על הארוחה שלנו?", הוא שואל אותי בחיוך, תוך שהוא מהדק את רגליה וידיה בחבלים רופפים לרגלי השולחן.

אני ממלמל מספר הברות חסרות פשר מיוחד. הן יוצאות חנוקות עוד יותר מחמת נשימותי הקצרות והמרוגשות.

"הערב לפנינו", הוא אומר לי,  "תעשה מה שבא לך". הוא עובר בשני צעדים את המרחק למקרר, שולף בקבוק בירה מהדלת וחולץ את הפקק כאילו בתנועה זורמת אחת.

"רק דבר אחד", הוא אומר – "באיזה שהוא שלב היא תתחנן שתיתן לה לגמור. היא תתחנן כמו אישה ואתה תרצה מאד שהיא תגמור. ככה אנחנו מתוכנתים, הגברים. אבל היא לא פה בשביל זה, בסדר ? תזכור. היא פשוט לא גומרת הערב, סבבה ? "

אני מלקק את שפתי היבשות. מקרב את פני לערוותה ומריח את רטיבותה החריפה. היא ללא ספק גוש עצבים רוטט וחסר שליטה. אני מסתכל על האישה השרועה לפני. הכוס שלה וחור התחת פתוחים מצד אחד של השולחן, פועמים בגירוי מתוסכל ובפיה המרייר ופניה השעונים בצידו האחר ועליהם הבעת אקסטזה מזוקקת.

אנחנו מתחילים להלך סביב גופה הפועם של האישה כשני ברדלסים המתלבטים מהיכן להתחיל לאכול את גופה של האנטילופה העדינה אותה צדו. טקס עתיק יומין. טורף ונטרף. שליטה וויתור. צעדינו מתואמים כשני חתולים גדולים שביצעו את הטקס מליוני פעמים משחר ההיסטוריה. האנטילופה נסחפת בחוסר שליטה לתפקידה היא בטקס וגופה מתקמר בכמיהה עמוקה.

חברי קושר מטפחת משי סביב עיניה של האנטילופה.

גופה שוקע חזרה בקהיון חושים למשטח השולחן הקשה. הברדלסים עדיין סובבים סביבה, מחכים שעצביה יגיעו לשיא רגישותם לפני שיתחילו לנעוץ שיניהם ולבצע את זממם בחיה היפה וחסרת האונים.

חג שמח.

אני לא נותן לחתולה שלי אוכל.
אני נהנה לראות אותה
הופכת רזה עם הימים.
עכשיו יש לה שני גורים
והם עומדים מחוץ לדלת שלי,
שלושתם
ומייללים.
היא מלקקת אותם,
הם נושכים את זנבה,
ומגרגרים
אני לא רוצה אותם אצלי
אני לא מעוניין להיקשר לדברים
אני מעדיף לראות אותם הולכים
ונמוגים
הולכים
ומתפוגגים
עד שישארו רק המרצפות הלבנות
והקירות הריקים
וגם אותם אמרק ואבהיק,
עד שיצא מהם כל הריח שנספג בהם
מזכרונות ושאר עניינים.
וזה לא שאני מתאכזר אליהם
במכוון,
או מפלה אותם ביחס לאחרים
גם על עצמי, לדוגמא, אינני חס -
אני שוקד בחריצות
על הרס של חיים שלמים.
פרוייקט אמנותי ענק
אנא האמינו לי -
הרבה יותר גדול מעצמות השלד הבולטות
ויללותיהם מכמירות הלב
של כמה חתלתולים
....

* תירגעו - לחתולה ולגורים שלום. הם שבעים ומרוצים. זה סתם ניסוי בשכשוך בחלקים האפלים יותר של הנפש שלי. חייבים להוציא קצת סחלה אחת לזמן מה כדי שנוכל להישאר טובים. 

אני חושב שבמאמץ קל,
התיאור של הפעולות להלן
היה יכול להיות יותר פואטי.
קל יותר לעיכול.
אבל,
כבר עברנו את השלב הזה,
שבו אני דואג ל
קלות
בה תקבלי את הדברים
אנחנו כבר עמוק בתוך השלב שבו שוברים
דברים ישנים
לפני שבונים חדשים.
כך שהערב,

אני רוצה לראות אותך סובלת.
כלומר,
הערב ננסה להרחיב את הגבולות -
את תעשני,
אני אכניס לך את העשן לפה
ואז אנשק אותך ארוכות

דואג לחסום כל טיפת חמצן

עד שאת מפרכסת.
כשהעשן ימלא אותך,
אני מתחיל לגעת.
הידיים שלי מרגישות לך כאילו הן בתוכך,
מתחת לעור
צובטות את העצבים שמתחת לפטמה
מעסות את הנקודות שמעל הכוס,
שורטות את פנים הירכיים
ומגששות את דרכן לשריר הטבעתי
של התחת.
( תנסי להרפות שניה.
אני צריך להכניס לך אצבע -
כדי לבדוק את המידה בה
סנטימטר פנימה
גורם לאגן שלך לנוע
אחורה וקדימה)
העשן גורם לך להשתגע.
העשן גורם לך להיות מוכנה
לבקבוקון הקטן
שאני שולף,
שמיד יפתח
וינתן לך לנשימה.
אני יודע שהתנגדת בעבר,
אבל היום זה אחרת -
את קשורה ודי חסרת אונים
וממילא את כבר לא ממש חושבת.
אז עכשיו רק להרגיש
ולהיכנע.
לפתוח גדול גדול
את כל הנקבים,

להרפות את כל האיברים.
מוכנה ?

לא חשוב,
הנה, אנחנו מתחילים