סטיית תקן

יש להכין לילדה כריך
עם ריבה, לקייטנה.
ובתיק שלה להוסיף ירק,
בקבוק מים קטן
קרם שיזוף, בגד ים
וכובע מצחיה.
יש לאסוף את שיערה לשתי צמות
שוות יחסית באורכן.
יש לעשות כל זאת בעוד
החולדה השחורה
משתוללת לי בבטן
וזוללת לי את בית החזה.
בעוד נשימותי קצרות
וגופי אחוז פחד ונרפה.
יש לחייך,
להתעלם מהמועקה
יש להכין לילדה
כריך עם ריבה
יש לחפש בכיור המלא עד גדותיו,
סכין נקיה.

כשראיתי אותו בפעם האחרונה, הוא נראה מבוגר בהרבה. הייתי שמח לומר שמעילו הכחול היה קרוע בכתף, אבל אנחנו לא שם. וגם, אין אף ג'יין שעומדת ביננו. יש ג'ין ביננו, זה כן. בכל אופן, אנחנו יושבים אצלו.
"רואה את הקיר הזה ? " הוא שואל אותי .
"כן" אני עונה, בהיסוס.
"אתמול ההיא שאני מתראה איתה, זוכר ? "
"זוכר", אני אומר. זכרתי, כהה, גבוהה, גמלוניות חיננית בתנועה שלה. כמו חתול רחוב עם שגרון.
"אז אתמול ההיא קשרה אותי לקיר ההוא, ואני שוכב שמה, על המזרון ההוא", הוא מצביע לעבר המזרון העבה המלוכלך למרגלות הקיר. "ואז היא אומרת לי, שומע ? היא אומרת לי 'מותק, אתה זוכר את השיחה משבוע שעבר? אתה זוכר שרציתי לדעת עליך יותר ואתה ננעלת ? היית קר כל השבוע' אני מהנהן. אני לא בטוח מה הכוונה שלה, אבל היא מתפשטת, היא אומרת לי ' ואני יודעת כמה אתה אוהב אותי מותק. אני יודעת כמה אתה רוצה לאכול אותי' ובאלוהים אחי, היא צודקת. אני הרי יכול לגור לה בתוך הכוס. אני יכול לאכול לה את הכוס שעות. ואז היא מתפשטת, ועולה עלי, מביאה לי את הכוס שלה עד הפרצוף, כמעט עד הלשון שלי היא אומרת לי, אחי, היא אומרת לי 'תתחיל לדבר מותק. תתחיל לדבר ותקבל אוכל'. והיא מתחילה לשאול אותי שאלות, שומע? והשערות של הכוס שלה מדגדגות לי בפה, הכוס הלא מגולח שלה, שעיר. ואני עונה לה. ואוכל אותה. והיא כאילו באמת זה מעניין אותה, ושומעים לפי הגניחות שלה שזה מעניין אותה. ואני מספר לה על אמא שלי ועל אבא שלי וכל היחסים והשטויות שאני חושב על עצמי, וכל זה מתערבב לי עם הכוס שלה, עם הרטיבות שלה שנוזלת לי על הפרצוף והגניחות שלה נהיות עמוקות יותר ויותר וככה גם השאלות שלה, על הילדים ואתה יודע, על המצב שלי וכאלה. ואז אני נשבע לך באלוהים, אני מתחיל להתייפח לה לתוך הכוס. יפחות גבריות כאלו, כמו נהמות, והיא, איך שמרגישה אותי בוכה לה לתוך הכוס, הבת זונה גומרת. משפריצה לי על כל הפרצוף והמיץ כוס שלה מתערבב לי עם הדמעות והיא למעלה, באקסטזה ואני כמו בלון שהתפוצץ, הכל בחוץ, אני כמו סמרטוט. כמו המזרון הזה".
הוא משתתק.
"ואז מה?" אני שואל
"אז? אז כלום. פתחתי. פתחה אותי, הבת זונה"
הוא מסתכל על הקיר. לוגם מהג'ין.
אני גם מסתכל על הקיר.
"שעירה?" אני שואל
"שעירה" הוא עונה. "כמו אפריקאית מהבוש, בתי שחי והכל. לא מגלחת כלום"
"אמא'לה" אני אומר לו
"אשכרה אמא'לה, תרתי משמע" הוא ממלמל.
ואני חושב שהוא באמת נראה זקן. ואולי באמת היה מתאים פה איזה מעיל כחול.
ואיזה ג'יין.
נראה לי שכל ג'יין תתאים.

כל כך צפוי –
הסופר הבן זונה הרג את בנו בן החמש של הגיבור - תאונת דרכים.
האמא בישלה במטבח, האבא שיחק איתו בגינה.
הכדור עף לכביש. משאית באה במהירות מעבר לפינה.
זה היה יכול להיגמר אחרת -
עם ידיים זרות סביב הצוואר
או במיטת בית חולים עם צינורית עירוי.
כמו שאומר מייק סקוט- "יש רוח פראית שנושבת, טייפון וסערה...".
אני מכסה את ראשיהם בידי ומקווה שתשאירנו ללא פגע - הרוח הארורה.
--------------
טיילתי בבית הקברות עם בני, ועברנו
ליד הקברים הקטנים.
"מי אלו? " הוא שאל.
"אלו קברים של ילדים."
האחד היה בן שנתיים, השני חי בדיוק שנה.
"איך קראו להם, אבא ? "
הקראתי לו את הכתוב על המצבה.
"ממה הם מתו ? "
לא ידעתי.
אמרתי שאולי ממחלה.
אחר כך חזרנו דרך מטעי האבוקדו,
כבר היתה כמעט שקיעה.
הוא החזיק ביד מקל קטן - חובט
בשיחים שלצד הדרך, בתנועת יד קלה.
נעליו הקטנות בטשו בעפר הדרך,
מחריבות תל של נמלים.
------------
כשילדתי התעוררה באמצע הלילה,
כואבת - התקפלתי סביבה כמו כדור.
עוטף בגופי הבלוי, הפגיע,
את גופה הקטן, הדווי. ...

היד שלי יורדת אל מתחת לתחתוני התחרה שלך. מגוננת על הכוס הרעבתני.
מוזר, ממבט שטחי, הרי אי אפשר לראות את החיה השוכנת לך בתוך הכוס - קפליו עדינים, סימטריים. גווניו מחום בהיר ועד הוורוד של הבשר החי, הלא מוגן של נקביך הפנימיים.
כף ידי יוצרת כיפה מעליו. אני מרגיש את פעימותיך, את הצורך שלך במגע ישיר, חזק, משתק.
עוד מעט, אהובתי.
אנחנו עכשיו רואים סרט. חייבים לשמור הרי על מראית עין של תרבות ולכן,
אצבעי מרפרפת עדינות על פני הדגדגן שלך,
במגע חולף ולא מספק. כך שאני מניח שחלק ממאמצי נועדו לשמור את החיה בפנים.
את כנראה לא ממש מעריכה את המאמצים, כיוון שאגן הירכיים שלך מתחיל את תנועתו הקצבית המוכרת לקראת כף היד הקעורה שלי.
לשווא, יקירתי. אני מכיר כל סדק וחריץ בגופך, אני מכיר כל עצב וכל שריר.

הנה, פה, לדוגמא - לחץ קל, רק מספר שניות, גורר אנחה מהוסה. ופה, עם שתי אצבעות, התכווצות וגניחה.
שקט, מותק, הגיבור בדיוק נכלא ועובר ייסורים. המצב הגופני שלך כרגע אינו בראש סדר העדיפויות שלי.

עוד מעט אוציא את החיה לטיול. את אוהבת את הטיולים שאני מוציא את החיה הקטנה, נכון ? אני יודע שאת אוהבת.

ואני יודע מה הדברים שאת בסוף תעשי.

אבל בינתיים, כף יד קעורה מעל הכוס שלך.

אנחנו רואים פילם נואר צרפתי בטלוויזיה, 
תירגעי.

איזה זונה שהכרתי
לפני כמה שבועות
שלחה לי סמס הערב
שיש לה יום הולדת
ושהיה לה נחמד איתי והיא
תשמח להתראות.
זונה זקנה שמחפשת טריקים
ביום הולדתה החמישים.
היא שלחה לי תמונה שלה,
יפייפייה, כשהיתה בת 20
"הייתי דוגמנית", היא אומרת
"לא רואים ? "

העניין הזה, שביום הזכרון אין וי.או.די כי הוט מודיעים לי ש "לרגל יום הזכרון הוסרו תכנים שאינם הולמים יום זה" -
אתם מבינים שזה סתם מכריח אותי לראות פורנו, כן?

איך זה עונה על ההגדרה "תכנים שאינם הולמים יום זה" ?

היא

רצה יחפה אל הבית.

מדלגת מעל האפניים שהשאירה אמש

באמצע שביל הגינה.

"אבא, אני אשיג אותך"

היא מצווחת בקולה הקטן הנרגש,

רגליה כבר נעות,

נענות בקלות לאתגר החדש.

אני מגייס את שרירי למאמץ –

את רגליי,

את שריריי הפנים,

את קולי,

את פרץ ההתלהבות החיוני - 

חייבים לעשות את התנועות.

"לא, לא.." אני קורא בפחד מאולץ,

"אני אשיג אותך. הנה אני בא...".

מניף גפיי  סביב סביב

כמו יוצר תנועה שכיוונה

לכל עבר - מלבד הדרך

הנכונה.

היא בדלת,

צוהלת בנצחונה

וכבר  אוחזת בשלט הטלוויזיה

מתיישבת וצופה באיזו תחנה.

הנה,

עשיתי זאת שוב. 

שילמתי את המחיר

בפעם המי יודע כמה.

אני מרים את אפניה הזרוקים של הילדה

ומסתכל

על הקוצים בגינה.