סטיית תקן

תהיו טובים.
תהיו טובים לחברים,
תהיו טובים לבעלי חיים,
תהיו טובים להורים שלכם,
תהיו טובים לפקידים
שמזיינים אתכם.
תהיו טובים למאהבות ששברו את ליבכם,
או למאהבים אדישים.
תהיו טובים לילדים שלכם
ושל אחרים -  
לילדים היפים
ועוד יותר, למכוערים.
תהיו טובים לחפצים שברשותכם.
לערוצי הטלוויזיה הנידחים,
לתרבות ההמונים,
לפוקדי הקניונים,
למעריצי הרבנים.
תהיו טובים לשירים שאתם שומעים,
לספרים שאתם קוראים.
תהיו טובים לים ולחול ולדרכים.
לגשם ולחום.
תהיו טובים לצער ולשכול.
תהיו טובים לעונג, לכאב
תהיו טובים לעט,
למפסלת,
למכחול.
תהיו טובים.
רוקנו את עצמכם מבפנים
מכל הטוב הזה,
הישארו בעצמכם טהורים.
ואנא,
אל תראו בשיר הזה משהו אופטימי או
חפץ חיים.
תהיו טובים לאחרים
כי ממילא,

הכל מרקיב ונמלא רימות וזבובים
אולי טוב הלב שהשפעתם
ינחם פעם מישהו,
או ישנה מהלך פעוט של דברים.
ועכשיו ,

אנא הניחו לי,

אנשים טובים.

היו שלושה גורי חתולים
מתחת לעץ התאנה.
עיוורים עדיין, זוחלים על גחונם
ומייללים לאימם.
אחד כבר היה בחצי הדרך לעבר
שביל העפר עליו
כולם נוסעים.
אספתי אותם לקרטון עם מגבת
והנחתי אותם בצל.
אולי החתולה תחזור בזמן
ואחד מהם ינצל.
יום למחרת כבר לא נשמעו יללות.
ואני עשיתי דרכי שם
והקפדתי שלא להסתכל.
הם כנראה מתים, שלושת הגורים -
הרעב והחום שהיו אתמול,
לא השאירו להם הרבה סיכויים.

אין כאן שום מטאפורה לחיים.
לא שלי.
בוודאי לא של אחרים.
אנחנו הרי כבר עברנו את השלב הזה,
בו אנו תלויים באחרים.
שרדנו.
אנחנו עדיין עומדים.
את הצלקות שאנו סוחבים על גבנו
אנחנו מסתירים.
ורק לעיתים נדירות אחד מאיתנו כושל -
צונח על ברכיו ומיילל.
זוחל על ברכיו כעיוור לשביל העפר,
צמא בודד ומותש
ממלאכת החיים.
כך שבאמת - אין כאן שום דבר שאפשר ללמוד,
משלושת הגורים
שאתמול חיו,
והיום מתים.
סתם שלושה חתלתולים.

בטשנו את האבנים מסביב,
פרשנו את השמיכה הקלה
על עשבי האביב הירוקים,
בין שני עצי התאנה שגדלים לצד
גל-עד האבן הלבנה.
אכלנו ביסלי בצל, שתינו מיץ אשכוליות
המצאנו פרסומות מצחיקות לחטיף נמלים וחיפושיות.
אחר כך הם העסיקו עצמם בלהפוך אבנים.
לחפש מתחת את הקן ואת מלכת הנמלים
זה היה פיקניק טוב.
היינו מאושרים
באותו יום אביבי
על העשב הירוק,
למרגלות עצי התאנה.
לצד גלעד האבן הלבנה
שהוקם לזכרו של אחד
שראשו נערף
בתאונה
הרבה שנים לפני כן,
ממש בסמוך,
בשדה הכותנה.
...

חידלו
לשניה
מהעיסוק האובססיבי
באיברי הרבייה
ובתחושת הרוויה
ובתחושת הפגיעות
ותחושת הבדידות
והפחד
והאובדן
והמכה שתבוא
או שלא
בתגובה
להתנהגותכם השובבה.
תפסיקו כל זה
ותקשיבו לילד -
הוא שר על אימו
הוא שר לנשים שהיו לו (או לא) והוא
שר על המוות.
למה אנחנו לא מדברים על המוות ?
כדי לדבר על החיים
צריך לדבר על כשהיינו ילדים.
בעצם, צריך לדבר על כל כך הרבה דברים
בכל כך הרבה רבדים
שרק אידיוט מאמין
שכל זה נגמר כשמתים.
סך הכל - ברובד אחד
ומאד מסוים,
כמה תאים מפסיקים את תפקודם.

אבל הילד עוד שם
וגם המבוגר לו הילד קדם
והאיש הזקן שיבוא במקומם
ומעשיו
וזכרונותיו
וחלומותיו
ואהבותיו
וזהו,
גמרנו עם דברים שנגמרים ב ו'

אה...
רק דבר אחד נוסף אני חייב -
תקשיבו לג'ף באקלי.
עכשיו.

חיית השעשועים הקטנה שלי
נוחרת קלות לידי.
נאנחת תחת כובד משקלו
של חלומה.
אני שולח את ידי
ומלטף את שערות ראשה
של חיית השעשועים
הקטנה.
נחירותיה מעמיקות
אנחותיה שוככות.
כך אני מרגיע את חיית השעשועים
לעת אשמורת תיכונה.
כשתקום,
בבוקר יום שבת,
גופה יריח כסדינים סתורים,
כזרע וזיעה.
וגם כריחה המיוחד,
של חיית השעשועים הקטנה
שבינתיים,
תחת ידי המלטפת,
ישנה.

...