אלומניום עם נגיעות צמר גפן

שששש, עכשיו תשבי בשקט ותסיימי את המאמר הזה שאת דוחה כבר כמה שבועות... אם רק במקום הטקסט הזה שאין לך כח להתחיל, היית צריכה לכתוב מאמר על זה שעשה כל כך טוב לגוף שלך וכל כך רע לנפש או על האנטיתזה שלו, זה שעשה כל כך טוב לנפש אבל לא נתת לו מספיק זמן כדי לשעמם או להרטיט לך את הגוף.

כן, ללא ספק, התמונה הראשית של המאמר היתה אני, בחדר אפלולי, קשורה על המיטה כשאזיקים מעור מחזיקים את הידיים שלי, הרגליים שלי מונחות ברישול אחת על השניה, השיער שלי פרוע, המסקרה מרוחה (אני חייבת להתחיל לקנות מסקרה מעאפנה, כזאת שתמרח לי על הלחיים, כדי להתחיל להגשים פנטזיות) והלב הולם אחרי שהותשתי בקרב.

והתמונה המסכמת, זאת שיהיה כתוב מתחתיה תמונת אילוסטרציה, כי אף אחד לא יאמין שהיא קשורה אלי. אני בתחתונים, בריות וחזיה שחורה, יושבת על הברכיים לידו והוא מניח יד גדולה על הלחי ומלטף אותה, אותי.

הוא אמר לי לא מזמן שלא משנה כמה אני אצליח בחיים, לעולם לא ארגיש שבעה, כי יש בי בור שעד שאני לא אטפל בו שום דבר לא יזין אותו.

ואני חשבתי על זה שפעם הייתי פותרת משפט כזה בביטול, היום אני פשוט אשב לכתוב מאמר. 

את לא מקולקלת אמרתי לעצמי בקול חזק בלב כשהעיינים שלי פגשו את עצמי בראי.

ועוד הדהדו לי מילות דאגה שהוא פיטפט מתוך כוונה טובה וגרמו לי להסתכל על עצמי במבט מהורהר. 

את לא מקולקלת, מקסימום יש לך כמה דפיקות בכנף, שריטה בלב ופלסטר על תיבת הרגשות, טוב נו, יותר בקטע של איזולירבנד גדול ושחור ופחות פלסטר.

את לא מקולקלת אמרתי בעיניים בוטחות עם חיוך קל לעצמי, את מתעתעת את הסובבים, אבל את יודעת בדיוק מי את.

את לא מקולקלת, את פשוט קצת לא קונבנציונלית וקל להכניס אותך לקופסא של המקולקלות ולא למדף של הייחודיות. 

שהדיסונאנס הזה בין מי שאני באמת לבין מי שאני באמת באמת, לפעמים מפתיע גם אותי  :) 

וריח של עבר מתערבב עם ההווה. וריח של כאב מתערבב עם אושר. 

וריח של סדינים מכובסים מתערבב עם זיעה נוטפת ודמעות זולגות.

וריח של פחד נישא באויר, פחד של זחילה כואבת, שורטת אל העבר יודעת שהכל נתון ובמיוחד שהרשות נתונה, אבל כשכל זה מתערבב בריח של כעס, עצב וניצוצות של שינאה, רוכסת את השמלה השחורה, נועלת את נעלי העקב, מורחת אודם אדום וצועדת לצד השני, להפיג זכרונות של הגוף בזרועותיו של מאהב שלא יודע איך להשביע את האקסטרים שהתרגל לקיצון, אבל בהחלט יודע לחייך אותה, לשמח אותה ולגרום לה להרגיש.

מכניסה אויר והוא מחזיק לי את הראש ומסתכל לי בעיניים, הוא לא מסית את מבטו וגם אני. 

הוא מדבר איתי דרכן, אני מצליחה להבין את זה, אבל לא מצליחה להבין מה הוא אומר לי. 

הוא אוחז בי חזק ואני צוללת, צלילה כזאת שבעבר היתה גורמת לי לשוט עם הכנפיים בין ענני צמר גפן לבנים וסמיכים.

אבל לא הפעם, הפעם אני מרגישה שאין כנפיים, אין מנצח ויש רק דרך אחת והיא למטה והיא תהיה קשה וכואבת.

עמדתי שם מולו מובכת וכל כך רוצה להיות מה שהוא רוצה, שהצלחתי לפספס את מי שאני. 

ניסיתי להיות ילדה טובה וצייתנית וכשכאב לי הבנתי שאני לא רוצה להיות כזאת, זאת פשוט לא אני... 

ורציתי שהוא יהיה גאה בי ורציתי לפתוח את הלב ורציתי לחבק בשתי ידיים את כל מה שהגבר גבר הזה רצה להציע לי. 

אבל בחרתי ללכת, כי הבנתי שזה לא צורך נקי. 

הוא גרם לי לראות את כל הקשרים הקודמים שלי באמת ולא את הפרשנות המקלה שלי, לראות כמה לא בריאים הם היו עבורי וכשהיה בנינו רגע כזה, שגרם ללב ולבטן שלי לרטוט ממשפט שהוא אמר, הבנתי שאני צריכה לארוז את תרמיל המסע ולהמשיך לחפש את מה שנכון עבורי.

מסתכלת על הדמות הזאת שעברה כל כך הרבה. 

על העיניים שראו יותר מדי, על הלב שסירב להכניס פנימה. 

על הגוף שספג וצרך ויזם ונבהל.

על הנפש ששיחקה משחקים עם עצמה ועם אחרים.

ועכשיו היא נחה מתלאות היום, שוכבת ומגלגלת סיפורים שהיא סיפרה לעצמה כדי להגן ולשמור על מי שהיא.

סיפורים על אהבות ובגידות, רצונות, חשקים, נחמות קטנות, נחמות גדולות, תחושת הקלה, תחושת פיספוס ומיצוי.

זזתי.

ואולי זה דווקא מצחיק שהוא נקרא גואל רצון, כי הרצון היחיד שהוא סיפק הוא רצונו.

זה פורט לי על כל הפחדים הכי בסיסיים שלי ולמרות שניסיתי להתחמק צפיתי בסדרה וראיתי את כל הכתבות שלו ושל הנשים/שפחות שלו.

ולא יכולתי שלא לחשוב על מגרש המשחקים הזה, שכולנו משחקים בו...

וכמה ראוי צריך להיות שולט אמיתי...

אחד כזה שמבין בדיוק מה האישה שאיתו צריכה ורוצה ומה יעשה לה טוב ומה יעשה לה רע.

ולאן הוא יכול להשיט את הספינה הזאת שנקראת שליטה ולאיזה תהומות אפלים הוא יכול לנווט אותה כשהוא לא מבין כלום וכמה אחריות יש על מי שלוקח את ההגה ומשיט לכיוון שלדעתו נכון.

וכמה זה חסר אחריות לא לעצור לרגע ולהבין לאן הנפש העדינה של האישה שאיתו הולכת ונחבטת.

ולכן, תעצרו רגע אתן! ותבדקו אם מי ששמתן בו את ההובלה מתאים וראוי. תסתכלו אם הוא נכון לכן, אם הוא מבין, אם הוא אכפתי, חושב עליכן, דואג לכן ואם כן- יופי! ואם הוא גורם לכן לכל תחושה אחרת שמורידה אתכן השאולה, תבעטו בזה, בו, במסגרת עד שתמצאו את הקפטן שנכון לכן.

תשמרו על עצמכן.

והשבוע הבן הדמיקולו שלו מתראיין בכל פינה שהוא גם הולך להקים הרמון... וכמו ששמתי לב, לא מדובר בביס הכי חריף בשקשוקה (כמה בא לי שקשוקה עם חומוס) וזה די מרגיע, כי אין ספק שאבא שלו היה חכם וחריף כדי לסחוף אחריו בנות טיפשעשרה אבודות... הוא לא נראה לי יצליח...

זהו, פרקתי את כל מה שרציתי להגיד 😉

התחתונים והגרביונים מופשלים כמעט עד נעלי העקב, חצאית המיני שלי מונחת במקומה וגם הגופיה השחורה.

אני עומדת והוא והיא נמצאים מולי. היא מלטפת ומנשקת אותי והוא ממלא אותי עם האצבעות שלו, חופן וחופר ומוציא ממני כל כך הרבה נוזלים שמשפריצים על הריצפה ועל הרגליים, הגרביונים והתחתונים והיא רוכנת ומלקקת אותם מהרגליים שלי ואותי.

ואני מרגישה כל כך נשית וסקסית כמו שלא הרגשתי שנים.

ואני בוחרת אותם אחד אחת ומנצלת אותם להסב לי עונג ואני מסבירה במבט בוטח שאין כאן הדדיות. ומי שמתבלבל נשלח להמשיך הלאה.

ואין כאב, רק עונג עילאי שאני בוחרת לעטוף בו את הגוף שלי. בלי ניצול, בלי יחסי מרות מבלי לרצות אף אחד, מבלי תחושת אי נעימות פשוט רק לעצמי, למלא רעב ומצברים.

וכשהייתי לבד והמים זלגו ושטפו את רסיסי העונג לא הציפה אותי תחושת גועל שלפעמים היתה מלווה אותי, אלא תחושה טהורה ונעימה שהתבגרתי, שאני לא מפחדת לנסות ולא מפחדת ממה שעושה לי טוב.

נשכבת לאחור, עוצמת את העיניים, מפשילה את החצאית, מורידה את הגרביון ומחפשת אותו בין השכל, הרגש, הלב והפנטזיות. 

מדי פעם אני תוהה אם גם הוא מחפש אותי לפעמים.