אלומניום עם נגיעות צמר גפן

שכבתי על המיטה כל כך קרובה אליו וכל כך רחוקה באמת. 

היא מרחה עלי שמן ועיסתה בנדיבות כל פיסת עור ושרירים וניסתה להרגיע את הגוף שלי.

ובראש השתוללה לה סערה וכל כך הרבה תמונות, תחושות ורגשות התחוללו בגופי ובמוחי בו זמנית. 

ורק רציתי שתתן לי יד גדולה ותמשוך אותי אליך שתחבק חזק ותגיד לי שהכל יהיה טוב וכל השיט הזה יעבור. 

וכמעט שלקחתי את הנייד כדי להגיד לך שתבוא, שאוכל לרגע להירגע ולהרפות באמת.

לשכוח מהכל ובעיקר לברוח למקום שאני כל כך אוהבת, למין מימד אחר שיש בו ריק אחד גדול, חמים ונעים ובעיקר רחוק, שרק אתה מצליח להשיט אותי אליו.

כי בנינו למרות אין ספור ניסיונות לחזור למוטב ולהיגמל מפרורי האהבה, שמותירים אותי בסוף תמיד עצובה, רעבה וכעוסה בסוף תמיד אני חוזרת לאותה הנקודה. 

נ. ב. גם השנה אני שמחה 😊