פינת הפנאי - מתחת לחגורה

ילד אני פשוט גאה בך.
כשמביטה בילדון , (ממש ילדון ).
רואה את הפנים המתוקות, השפתיים החושניות.
העיניים הכי יפות בעולם.
קשה לי לקשר את הבונבון המתוק הזה .
לגבר שרבים מעריכים כל כך.
לאיש העסקים המצליח.
וילד....פשוט גאה בך.
כל הכבוד!

בעצם, מה איכפת לי ישיבות?
אפשר לנהל ישיבות גם בעמידה. ולהיפך....אולי כדאי דווקא לבחור ביום שיש גם נסיעה ממושכת.
אז אין ברירה וחייבים לשבת על ישבן דווי , כואב ומיוסר.
כן, החלטתי...
זה יבוצע , וביום שיש בו נסיעה ארוכה, ובסוף היום גם ישיבה שאי אפשר לדחות.
הללויה, יש למה לחכות השבוע.
יש!!!

נדמה לי שיובלות חלפו מאז ציירתי . ממש שנים שלא נגעתי במכחול . ולפעמים ממש מרגישה כמה חסר לי. פעם אפילו מכרתי ציורים , ובתקופת הלימודים גם ..לא יאומן...ציירתי על קירות במסעדות, בתי מלון , פאבים גני ילדים ועוד.
אהבתי את התחושה שניצבת מול קיר חשוף בתולי , תמיד דרשתי שהרקע יהיה לבן חלק למשעי , ואז התחלתי , לא תמיד אפילו ידעתי מה עומד לצאת .פשוט נתתי לתחושה להוביל אותי . ותמיד התגבשה תוצאה שזכתה לתשואות והתלהבות.
לא מעט חדרי אוכל בבסיסים מעוטרים במעשה ידי .
פעם כשעוד היה לי זמן , נהגתי להמלט לעליית הגג ושם לשרבט לצלילי המוסיקה.
ישבתי שעות ונהניתי עד הגג.
חדלתי ברגע שלא יכולתי לשבת יותר מחצי שעה . שנאתי את ההרגשה שחייבת להתנתק להשאיר כך, לקטוע את העשייה באמצע .
והיום ממש מתגעגעת לזה .
נראה לי שאחזור לזה, הפתרון הוא שאבחר בדברים קטנים, אולי אצייר על צלחות או אריחי זכוכית.
או שאחזור למסגרות בברזל, להריח את העשן הפיח, לראות את הלהבה ולחזות איך מתהווה לה יצירה .
נראה כבר ..

כל בוקר כשיוצאת לעבודה, או כשחוזרת או כשססתם נוסעת. תוקפת אותי קנאה.
אני נמצאת ברכב, בין 4 קירות של הרכב. מרגישה כלואה , צופה בקנאה עזה ברוכבי האופנועים.
כל כך מכירה את התחושה של הרוח שמכה בפנים וחודרת מתחת לקסדה. את האוויר שמתערבל מסביב,
תחושת האדרנלין כששועטים קדימה , מבצעים סללואים נמוכים בין הרכבים. מגיעים בגאווה לתחילת הטור ברמזורים. מביטים אחורה בפקקים בכבישים ובחיוך ניצחון דוהרים .
כל כך חסרה לי התחושה הזו.
הבטחתי לפני שלוש שנים למשפוחה שלא אעלה יותר על אופנוע , ההבטחה ניתנה אחרי תאונה , ותאונה שלא באשמתי. הרי ידוע שאנחנו למרות שסופר זהירים, חשופים יותר לסכנות , בגלל כל הנהגים המטומטמים שחושבים שהכביש שייך לאבא שלהם, ואמא שלהם היא בטח מלכת הכביש אבל לא בהקשר של שייכות וצמיגים.
עברתי תאונה שיצאתי ממנה בשן ועין. אבל יצאתי וזה מה שחשוב, ואז ברגע של היסח דעת כשראיתי את הדאגה שנשקפת מעיני המביטים בי, נכנעתי והצליחו לסחוט ממני הבטחה שלא אעלה על אופנוע . החוקי חזר הביתה וכהרף עין מכר את הכלי , חושדת אפילו שבהפסד , פשוט על מנת לתת תוקף לעובדה , ועל מנת שלא אתפתה לעלות עליו. למרות שאם הבטחתי אז הבטחתי , עומדת במילה.
עומדת במילה , אבל...מתה מקנאה כשרואה אותם על הכביש ,
מה שנותר לי לעשות הוא להתחיל לשכנע את המשפוחה שהבטחה היא בתוקף לכמה שנים, ואחרי כמה שנים התוקף פג.
סתם מדברת, יודעת שלא ילך , אבל בטוח שאנסה .
אוף אוף אוף, למה זה היה צריך לקרות ?
פשוט מבאס המצב הזה.

ממש לא מספיק, תוספת לפוסט הקודם. היות ויש 2 דלתות, וחבל לבזבז חומר גלם משובח שכזה. נועצת מסמרי 10 בשתי הדלתות, יוצרת כריך עסיסי, הדלתות מהוות את הפרוסות, ובאמצע בינהן יש מילוי עסיסי אדמדם ומנוקב.
כן, עכשיו יותר מוצא חן בעיני 😄

אתמול בעבודה עשו כמה שיפוצים, החליפו דלתות . עקרו משקופים וכאלה.
כל מי שעבר וראה את הדלתות מוטלות על הרצפה, הביט והמשיך הלאה.
ואני...
בדמיון כבר ראיתי איך לוקחת דלת, נועצת מתחת מסמרי 10 .
הופכת לדלת של פקיר. ומטיילת להנאתי , מקפצת על הגוף מתחתי .
זה מה שנקרא ראייה בדסמית.
ניצול מירבי של חומר...:))))

לא מרגישה את אווירת החג. אין לי תחושה של חג שמתקרב, ובטח לא של שנה חדשה שבפתח.
אומנם זה זמני, מודעת לכך שברגע שאניע את הרכב , ונגיע לעיירה המצחיקה והאמללה שלי , ישטפו אותי הערגה ונחשולי תחושת חג.
אך כרגע , ממש לא .
עבדתי כרגיל. טלפונים רגילים ,השוני היחיד שבסוף כל שיחה כמובן "שנה טובה". אבל זהו זה.
מיילים נצחיים ...וכמובן "שנה טובה".
נראה לי כל כך "לא חג".
חסר לי "אגרות שנה טובה" לא הקנויות, אלא, אלה העשויות ביד. מעוטרות מצוירות עם פייאטים , חרוזים , נוצות וכל מיני פיצסקעס.
נזכרת איך פעם ישבנו עם בריסטולים, וציירנו , הדבקנו, רקמנו . כתבנו וצבענו.
המסורת הזו סימלה עבורי יותר מכל את "שנה חדשה".
האס אם אסים, והמיילים (שמעניין כולם עם אותו ציור רימון נפוח). לא עושים לי את זה.

חסר לי ..

איזה
בוקר נחמד
שהיה לי
הבוקר....

מכורה לגליל דחוס.
עבה , מהודק.
תכולה דחוסה.
אוהבת לקרב לפה ,
להריח,
להסניף עמוקות.
להדליק בניחותא.
להכניס לפה,
להרגיש בין השפתים.
להכניס ולהוציא .
שוב ושוב.
להריחו,
לטעום,
לא מחליפה.
כבר תקופה ארוכה שמכורה
לאותו אחד.
אפילו לא מנסה אחרים.
חייבת אותו מספר פעמים ביום.
כשחסר לי , מרגישה בעוצמה את היעדרו.
ממש זורם בעורקים.
נזכרת בריחו המתוק.
בתחושה העילאית שממלאת אותי כאשר מכניסה לפה.
לא מסוגלת בלעדיו.
מתחילה איתו את היום.
וכמובן מסיימת איתו.
כשרע לי אני איתו.
כשטוב לי הוא איתי.
כשמשעמם מלווה אותי.

זהו, אין מה לעשות.
מכורה ל- pall mall כחול קצר.

יום טוב לכולם 😄

יותר משעה העברתי עכשיו באתר שעומד להיסגר. העתקתי את הסיפורים שלי. העתקתי ונהניתי להיזכר בהם.
חלק פורסמו פה, וחלק ...ברור שלא. 😄
אולי במשך הזמן , ארכך אותם מעט , ואעלה גם פה.
נראה...ימים יגידו.
מה שכן היה נחמד לקרוא , להזכר, להעלות נשכחות.