פינת הפנאי - מתחת לחגורה

שונאת שמשקרים לי...

כמו תמיד בחגים , נוסעים לעיירה הקטנה המצחיקה העלובה שבה נולדתי. עיירה ? נו... מילה יפה למעין כפר , מושב שניזון וגדל על חשבון ההזויים שמגיעים אליו, עדת העולים , וכל אותם מחפשי דרך חדשה בחיים. חלקם נשאר ונטמע בהווי ההזוי . חלקם נוטש בבהלה. והרוב פשוט ממשיך בכוח האנרציה להתקיים בקרב כל הבליל השוצף וגועש של תמהונים .
מכורת מולדתי , הרגעים היפים , הטובים, המסכנים ומה שבטוח אלו שיצרו אותי למה שאני עברו עלי שם.
בתקופה של ה5 שנים אחרונות השתרש לו הרגל של מפגש מחבר ומלכד של חבורה קטנה , רובנו עזבנו את העיירה, חוזרים רק לשמחות חגים ולא עלינו להלוויות . מסתכלים בוהים סביב , ומנסים להבין מה בדיוק עבר עלינו שם.
המפגש מתבצע כמו תמיד בביתה של פאטי האהובה שלי. פאטי אחותי בדם. ילדונת מדהימה שגדלה יחד איתי , אוח..., כמה שמיררתי את חייה בילדות. אבל תמיד נשארה אוהבת מבינה ומתוקה. גם היא רצתה לעזוב, ואפילו הבעל התומך שלה לפעמים מעלה מחשבות כפירה בקרב החבורה המלוכדת. אבל....אנחנו יודעים שלעולם לא יעזבו, הוא נושא במשרה ציבורית שם, רמה ובכירה. ולכן אין שום סיכוי שינטשו. אבל לא מפריע להם להעלות מפעם לפעם רצון.
אנחנו מגיעים לשם, לאחר ארוחת הערב החגיגית. ותמיד בגפנו. זה מעין הסכם שבשתיקה, חוק לא כתוב שרק "החבורה" מגיעה. לכן הזוג היחיד הוא פאטי ובן זוגה . הוא נחשב לבן חבורה משתי סיבות: הראשונה כמובן כי בן זוגה של פאטי, והשנייה כי הגיע אלינו בכיתה ב' נקלט בדי עמל. ולכן היום לאחר עשרות שנים אכן אחד משלנו. למרות שתמיד יהיה מי שיגיד שאומנם ....לא ממש, אבל, נו ניחא...מגיע לו אחרי כל כך הרבה זמן להיכלל בחבורה.
וכמו תמיד, הוא מעלה חיוך נבוך ומהוסס. כל הביטחון שסיגל לעצמו מכוח משרתו הציבורית, נושרים בבת אחת. יושב בצד, זרוע אחת מחבקת את פאטי, והוא קשוב נכן ודרוך למלא את משאלתנו. להגיש כיבוד, לעמעם אותות, לשים מוסיקה של פעם. להביא ספרי מחזור. לחלוץ פקקים מיין משובח.
והשיחה קולחת. מעלים זכרונות, נזכרים במעשים ,בחוויות ,באירועים של פעם. לפעמים הטונים עולים, שוצפים ובאחת גוועים למעין מלמול שקט וחרישי.
השאלה שתמיד עולה, לא מובעת במילים, אבל תמיד נמצאת שם למעלה באוויר, למה אנחנו כאלה? מה גרם לנו להיות ....? בטוח שלא ההורים, ובטח לא המשפחות, כולנו נצר למשפחות גאות מבוססות. נחשבים לעיליתא .
מנסים לפתור את התעלומה. יודעים שמשהו אינו רגיל, אינו אופייני.
החבורה מונה 6. פאטי ובעלה. א. המתוק (מי שהיה הסאב הראשון שלי) י. ד. ואני.
למעט ש. בעלה של פאטי, כולנו מכירים מילדות. מגן פנינה. שיחקנו ביחד, הלכנו מכות. השתוללנו בחברותה. היינו ביחד עד כיתה ח', אז נפרדו דרכנו א. ואני הגענו לפנימיה הארורה. ש. י. וד'. היו הפנימיה צבאית יוקרתית . פאטי המתוקה נשארה בעיירה. ודאגה תמיד לשמור על הקשר ולאחד את השורות.
חופשות ברור שהיינו ביחד. עוד לפני שהגענו הביתה. התקשרנו ותיאמנו מקום מפגש. החבורה המלוכדת מאז ומתמיד.
אנחנו חבורה מגובשת. אחד יודע על השני יותר ממה שיודע בן הזוג האמיתי, אפילו יותר ממה שידעו ההורים. ואת כולנו אופף סוד אפל.
במפגשים האלו אנחנו מנסים להתחקות אחר מקור הצל. מדוע ...אנחנו כאלה?
מה גרם לנו להיות מה שאנחנו.
ושלא תטעו, החזות אינה מעידה על כלום. כולנו נושאי משרות ותפקידים חשובים. קריירות מצליחות. בעלי משפחה. למעט א. שפירק את החבילה. אבל זה היה צפוי מראש.
השיחה תמיד מתחילה במתן סקירה של פאטי וש. הם מספרים לנו מה היה בעיירה? מה קרה? מה התחדש? השיחה גולשת לחיינו בעבר. לילדות , מעשי העבר....ותמיד....מגיעה בסופו של דבר ל....מעשים האמיתיים. שרק לאחרונה אנחנו מעיזים לדון בהם בגלוי . מנסים לפתור את השאלה , למה? למה אנחנו כאלה? מה גרם לזה?
האם העיירה המשונה בה גדלנו? האם התקופה ? מי יודע? אולי אין תשובה,
אבל העלאת הזכרונות מקילה מעט על המשא ,
ואולי בסוף נדע...
(המשך יגיע)

לעיתים רחוקות מרימה ידיים. תמיד דווקא כשלא כל כך הולך, המצב מהווה לי הזדמנות לנסות ולהמשיך עד ש...., עכשיו בסיטואציה העכשווית בה אני נמצאת , נראה לי שעדיף כך.

לפעמים צריך לדעת מתי להרפות, להפסיק ללחוץ.
להסתגל למצב .
ולהחליט שזהו זה.

להמתין בסבלנות , להכניס שינויים מינוריים. ואז בהדרגה להגיע למה שרוצה.

אני מודעת לכך שהגעתי למקום עם דפוסי עבודה מקובעים ומושרשים. קשה לשנות , ולהנחית זה מעולם לא היה בריא. מה גם שסבורה שבלתי ניתן להנחית , ותמיד עדיף להקדים , להסביר , ואז להורות.

הנחתות יגיעו , אבל בזמנן.
מעדיפה לשנות , ללוש לעצב את ה"פלסטינה". ואז להביא את החומר גלם למוצר הסופי , לעצבו למתכונת הרצוייה.

היו מקומות שבהם ידעתי כי חייבת לשבור על מנת לתקן. שברתי , ניתצתי ריסקתי לרסיסים ואז בניתי מהתחלה.

פה , זה מעט שונה .
ננסה . אתחיל ללוש , ונראה לאן מתקדם.

בסך הכל, עד היום התחושות שלי לא הטעו אותי .

עברתי קצת על הבלוג .
ושוב ...הרבה הרבה עבר עלינו .

ו..למרות שהיו רגעים קשים.
האמת לא הייתי משנה דבר.
כי רק כשרע , וממש ממש רע ...מעריכים את הטוב...

לא יאומן , 3 שנים שאנחנו פוסעים ביחד.עברנו המון . שמחות , סבל , יסורים, פרידות וחזרות.
לא מאמינה עד כמה שהתעללתי בך. ומודה שלפעמים גם הייתי מפלצת לא קטנה . ותמיד תמיד היית שם בצד. תמיד גם כשהייתי אכזרית במיוחד, הצלפתי לא בשוט , אלא בלשון. הכאבתי עד זוב דם. ידעתי שמכאיבה והמשכתי והמשכתי ...עד בלי די.

מתוקון , יפה שלי . כל כך אוהבת אותך. יפיוף מתוק שלי .
הסאב הכי משונה בעולם. סאב שהוא גם שולט גם דום וגם נשלט והכל כאחד.
הסאב הכי משונה , והכי אהוב שרק אפשר.

מלאך יפה שלי . היום יום הולדתך .
כל כך הרבה עברנו .
הכל התחיל בבדיחה.
שרשרת הודעות בפמדום הוותיק (חבל שנסגר).
הודעה רדפה הודעה.
המשיך לטלפון ו...הסוף כבר ידוע.

האמנתי , חשבתי שסתם סטוץ קצר ובלתי מחייב.
מי האמין שדולי האכזרית תסתפק בסאב חסר ניסיון , מתחיל או כמו שכיניתי אותך "טירון".
מי האמין שימשך עד עכשיו.

איזה חסר ניסיון ואיזה נעליים. שמת בכיס הרבה הרבה וותיקים ומנוסים ממך.

למדתי להכיר את הצדדים היפים והבלתי מוכרים שלך.
את הצד שחשפת רק לי.
גם בסשנים הכי לוהטים , תמיד היה המבט ש...סאב, נכון! אבל רק סאב שלך!.
נכנע...אבל רק לך.

ובמציאות..בחיי העסקים , בחיי היום יום ראיתי את הצעיר המוכשר . את איש העסקים המפוקח.
מודה שבהתחלה לא שיערתי עד כמה עסקיך חובקים עולם.
לא ידעתי ש..עד כמה אתה ענק!.

התפלאתי כשראיתי את הניגוד של הנפש הרגישה, המתוקון שחוטא בכתיבת שירים , מפליא לנגן.
יודע גם יודע להיות אכזר וקשוח כשצריך.

מלאך יפה שלי .

פשוט אוהבת אותך ,

מתוק שלי , יום הולדת שמח .

היום בבוקר באחד המפעלים שנותנת בהם יעוץ, הגעתי למחלקה , מחלקה שעד היום פשוט לא יצא לי להגיע אליה. מפעל ענק עם די הרבה מחלקות . ומשום מה דחיתי את הסיור בה למועד מאוחר יותר.
נכנסתי ו....אורו עיני. שפע של מכונות למינציה, מכל הסוגים בכל הגדלים ומכל המינים.
בצד החדר ערימה ענקית של גלילים פסולים , מנימוקים של איכות או גודל לא תואמים. רק מתחננים שמישהו יאסוף אותם. לשאלתי מה עושים בהם? נעניתי זורקים!. יופי , חסכתי לכמה בריונים נשיאת משא .
ו....הכי חשוב, מגירה ענקית מלאה ב..סכיני חיתוך. דקים מושחזים ויפיפים.שאלתי אם יכולה לקחת ונעניתי ש...בשמחה.
מעולה!!!
אני מסודרת.

כל כך אוהבת את הים. אין כמו להיות ליד הים. מרגיע,עושה סדר בענינים.
תמיד יצא לי לעבוד ליד ים , בתקופה האחרונה משום מה...נפלו לי פרוייקטים באיזורים צחיחים יבשים. הצבע השולט הוא חום , חקי , חול ואבק.
מאסתי בצבעים הללו. משוועת למעט ירוק, אפילו לא ים , לפחות מעט ירק. קצת פריחה לבלוב.
ו...הללויה , קיבלתי פרוייקט חדש , אומנם לא כל השבוע .
אבל ...לפחות יום אחד , בלי חול ואדמה חרוכה , בלי סלעים ואדמת טרשים.
יום אחד ליד הים.
שווה.
היום הזה יספק לי חיזוק לכל יתר הימים.
נהדר.

אפשר רק להיפגש לשוחח ...להתנשק , להתחבק. אם אין זמן .
לא חייבים ... ...,
נו באמת. נראה לך?
נראה לך שמוותרת על הישבן הסקסי והמתוק שלך?
מוותרת על החדירה העמוקה.
איך בכלל עולה על דעתך...שמסוגלת לא לקרוע אותך .
לפשק את הרגליים.
להצמיד את הרגליים למזרון.
להגביה את הישבן ע"י כרית תחובה מתחת.
להרים מעט את הכתפיים החסונות.
להצמיד אטבים לפטמות.
להעביר יד לאורך הגב.
לדחוף יד אחת מתחת לחזה , ללפות למשוך לעברי בתנועה חדה.
במקביל , לפתוח עם 2 אצבעות את החור המכווץ.
לדחוף אצבע אחת , להכין את הקרקע.
ו..בבת אחת . לתקוע...לזיין....לחדור...לדפוק עד העצם.
לחוש את הנשימה נעתקת.
להרגיש את הקצב שדוהר.

לתקוע, לתקוע, לתקוע.
חזק , עמוק ועד הסוף.

להרפות, להאט ..לצבוט את הפטמות.
לחלוב את הזין הענק מתחת.

להרגיש איך הנשימה מתייצבת.
ואז.....בבת אחת ...לקמר את גופך. להצמד חזק .
להכנס , לצאת, פנימה ...עוד ועוד..ועוד..
עד הסוף.


נראה לך שמסוגלת לוותר ?

הולכים לנסות משהו חדש,
ידוע שאוייב של הבדס"מ הוא השעמום או החדגוניות. לכן מפעם לפעם צריך להבעיר את הלהבה מחדש. להכניס דברים חדשים.
אומנם אין אצלנו שעמון, כל יום עבורנו הוא התגלות מחדש , המתח המיני קיים. ותודה לאל יש לנו מליון המצאות משונות וחריגות.
ושלי בעיקר זדוניות :).
אבל , בזמן האחרון מנקר לנו איזה רעיון מהפכני. מודה ומתוודה מרגישה שזה כמו ל"שחק באש".
במה דברים אמורים?
היו לנו מקרים של הוספת סאב או סאבית, זוגות נוספים וכו'. אך מעולם לא הנחתי לילדון להתפרפר לבד. לא מתוך חשש, אולי בגלל שלא יצא . ואולי....בפנים בפנים...כן מתוך חשש.
יצא המרצע מן השק, ו....מרשה לו לטייל לבד. חייבים לבחון את מהות , חוזק ועומק הקשר ביננו.
אני משוכנעת שדבר לא יפריע ביננו, שום דבר לא יהרוס. ורוצה באמת לבדוק האם נכון.
הבונבון בלית ברירה הסכים , הבחנתי שלא ממש שש לכך. אבל כשדולי "אומרת" זה לא בגדר המלצה , או בגדר "שאלה". זה פקודה.

יכולה עדיין לחזור בי, אבל כידוע דולי והגיון או חשש , פחד. זה לא משהו שהולך ביחד. 😄

ימים יגידו , אני בוטחת בילד,
ובבטחה מלאה משוכנעת שאף אחת לא תתפוס את מקומי .
אף אחת לא תזכה במבט הערצה מלא תשוקה מ"העיניים הכי יפות בעולם".
לא תהיה מישהי שתזכה בציות מלא .

מה שבטוח שהולך להיות "משחק באש".

אז התחלנו....

אני חייבת עוד יום בשבוע, מוצפת עבודה.
יש אפשרות לספק לי יום נוסף?