כמו תמיד בחגים , נוסעים לעיירה הקטנה המצחיקה העלובה שבה נולדתי. עיירה ? נו... מילה יפה למעין כפר , מושב שניזון וגדל על חשבון ההזויים שמגיעים אליו, עדת העולים , וכל אותם מחפשי דרך חדשה בחיים. חלקם נשאר ונטמע בהווי ההזוי . חלקם נוטש בבהלה. והרוב פשוט ממשיך בכוח האנרציה להתקיים בקרב כל הבליל השוצף וגועש של תמהונים .
מכורת מולדתי , הרגעים היפים , הטובים, המסכנים ומה שבטוח אלו שיצרו אותי למה שאני עברו עלי שם.
בתקופה של ה5 שנים אחרונות השתרש לו הרגל של מפגש מחבר ומלכד של חבורה קטנה , רובנו עזבנו את העיירה, חוזרים רק לשמחות חגים ולא עלינו להלוויות . מסתכלים בוהים סביב , ומנסים להבין מה בדיוק עבר עלינו שם.
המפגש מתבצע כמו תמיד בביתה של פאטי האהובה שלי. פאטי אחותי בדם. ילדונת מדהימה שגדלה יחד איתי , אוח..., כמה שמיררתי את חייה בילדות. אבל תמיד נשארה אוהבת מבינה ומתוקה. גם היא רצתה לעזוב, ואפילו הבעל התומך שלה לפעמים מעלה מחשבות כפירה בקרב החבורה המלוכדת. אבל....אנחנו יודעים שלעולם לא יעזבו, הוא נושא במשרה ציבורית שם, רמה ובכירה. ולכן אין שום סיכוי שינטשו. אבל לא מפריע להם להעלות מפעם לפעם רצון.
אנחנו מגיעים לשם, לאחר ארוחת הערב החגיגית. ותמיד בגפנו. זה מעין הסכם שבשתיקה, חוק לא כתוב שרק "החבורה" מגיעה. לכן הזוג היחיד הוא פאטי ובן זוגה . הוא נחשב לבן חבורה משתי סיבות: הראשונה כמובן כי בן זוגה של פאטי, והשנייה כי הגיע אלינו בכיתה ב' נקלט בדי עמל. ולכן היום לאחר עשרות שנים אכן אחד משלנו. למרות שתמיד יהיה מי שיגיד שאומנם ....לא ממש, אבל, נו ניחא...מגיע לו אחרי כל כך הרבה זמן להיכלל בחבורה.
וכמו תמיד, הוא מעלה חיוך נבוך ומהוסס. כל הביטחון שסיגל לעצמו מכוח משרתו הציבורית, נושרים בבת אחת. יושב בצד, זרוע אחת מחבקת את פאטי, והוא קשוב נכן ודרוך למלא את משאלתנו. להגיש כיבוד, לעמעם אותות, לשים מוסיקה של פעם. להביא ספרי מחזור. לחלוץ פקקים מיין משובח.
והשיחה קולחת. מעלים זכרונות, נזכרים במעשים ,בחוויות ,באירועים של פעם. לפעמים הטונים עולים, שוצפים ובאחת גוועים למעין מלמול שקט וחרישי.
השאלה שתמיד עולה, לא מובעת במילים, אבל תמיד נמצאת שם למעלה באוויר, למה אנחנו כאלה? מה גרם לנו להיות ....? בטוח שלא ההורים, ובטח לא המשפחות, כולנו נצר למשפחות גאות מבוססות. נחשבים לעיליתא .
מנסים לפתור את התעלומה. יודעים שמשהו אינו רגיל, אינו אופייני.
החבורה מונה 6. פאטי ובעלה. א. המתוק (מי שהיה הסאב הראשון שלי) י. ד. ואני.
למעט ש. בעלה של פאטי, כולנו מכירים מילדות. מגן פנינה. שיחקנו ביחד, הלכנו מכות. השתוללנו בחברותה. היינו ביחד עד כיתה ח', אז נפרדו דרכנו א. ואני הגענו לפנימיה הארורה. ש. י. וד'. היו הפנימיה צבאית יוקרתית . פאטי המתוקה נשארה בעיירה. ודאגה תמיד לשמור על הקשר ולאחד את השורות.
חופשות ברור שהיינו ביחד. עוד לפני שהגענו הביתה. התקשרנו ותיאמנו מקום מפגש. החבורה המלוכדת מאז ומתמיד.
אנחנו חבורה מגובשת. אחד יודע על השני יותר ממה שיודע בן הזוג האמיתי, אפילו יותר ממה שידעו ההורים. ואת כולנו אופף סוד אפל.
במפגשים האלו אנחנו מנסים להתחקות אחר מקור הצל. מדוע ...אנחנו כאלה?
מה גרם לנו להיות מה שאנחנו.
ושלא תטעו, החזות אינה מעידה על כלום. כולנו נושאי משרות ותפקידים חשובים. קריירות מצליחות. בעלי משפחה. למעט א. שפירק את החבילה. אבל זה היה צפוי מראש.
השיחה תמיד מתחילה במתן סקירה של פאטי וש. הם מספרים לנו מה היה בעיירה? מה קרה? מה התחדש? השיחה גולשת לחיינו בעבר. לילדות , מעשי העבר....ותמיד....מגיעה בסופו של דבר ל....מעשים האמיתיים. שרק לאחרונה אנחנו מעיזים לדון בהם בגלוי . מנסים לפתור את השאלה , למה? למה אנחנו כאלה? מה גרם לזה?
האם העיירה המשונה בה גדלנו? האם התקופה ? מי יודע? אולי אין תשובה,
אבל העלאת הזכרונות מקילה מעט על המשא ,
ואולי בסוף נדע...
(המשך יגיע)
לפני 15 שנים. 20 בספטמבר 2009 בשעה 5:18
