פינת הפנאי - מתחת לחגורה

אבק של ילדים

מוצאי שבת, מעט מאוחר כהרגלי, ואני יוצאת להליכה על שפת הים עם השקיעה. על זגוגית החלון האחורי מתנוססים סימוני אצבע של נער או נערה מהשכונה, ניתן היה להבחין בהתוויה שבהיסח הדעת של מי שאמון על קשקוש קוי הלב,נדושים מרוב שימוש בכל הזדמנות קרובה.

חיה אוהבת את ELI .

סתם כך,
כעצם הפשטות של קיומה של שכבת אבק על הזגוגית
כך גם סימון העובדה המתבקשת על חלון המכונית שלי.

כפשטות קשירה של שרוכי נעל.

תחושה רחוקה שנשכחה, ואני נתפסת לא מוכנה, מתמלאת בגעגועים לא צפויים.
לתחושת הקרבה הפורצת בעוצמה מתוקה את מגבלות האגו לכל רוחות השמיים.
צובעת את תחושת האני בנפח של עושר שיש רק בילדים שרואים לונה פארק בפעם הראשונה. כמו באותה הפעם כשיצאתי בתחילתו של שבוע לנסוע אל העבודה והשמעתי לעצמי כבאקראי את הדיסקים של All or nothing at all של בילי הולידי וכשהיא שרה את comes love התערבבה לי תחושת האושר של האיש שאהבתי עם היופי הפשוט והכואב של מיתרי הקול הכמעט צרודים שלה,
כבר זמרת לא צעירה, יודעת סבל וניסיונות אהבה, מעט לפני שהיא הולכת ומסיימת את חייה הקצרים מידי, ועדיין שומעים את רטט הריגוש של פעם חוזר ומהדהד,

comes love nothing can be done

לתת לזה לזרום ולחדש כל פינה מאובקת ושוממה שנשכחה מלב.
לטבוע בקיום בסוג של רוך. מיטהרים מחטא הקיום.
לחזור ולהרגיש סוכנת של אהבה ולא סוכנת של כוח ומשחקים,
נאמר באותה פשטות של האיש שצועד עם ערב בים, מעט כפוף כמתוך הרגל,
נושא על שכמו את מרכולתו, וקורא מזמין בקול את האנשים לבוא
ולקחת ממנו ביגלה, גם כאשר השקיעה כבר חלפה לה משכבר,
גם כאשר האנשים כבר אינם דורשים עוד קרטיבים לילדים,
גם כאשר אף אחד איננו מקשיב, איננו שומע,
איננו רואה בתוך החושך המתפרש כרשת דייגי לילה על הכל,
את זה שצועד ומבשר בקול לעצמו כמי שלא חיפש לו מלכתחילה שומעים.

שיהיה לכולנו שבוע טוב.