באהבה
כשהיתה קטנה היתה משחקת איתו משחק ושמו "מבלגנים באהבה, ואז מסדרים באהבה". הוא היה קטן ממנה בשנה, ולכן התפתה להאמין שחוקי המשחק הם הוגנים, ועד היום הוא עדיין שואל את עצמו אם זה נכון. חוקי המשחק היו שהיא היתה מבלגנת את כל הבית באהבה, הופכת את הכיסאות, מפזרת את הדפים על השולחנות, מגלגלת שטיחים, שופכת מיץ על הריצפה ועוד כל מיני דברים כאלה, הכל באהבה כמובן, והוא, באותה מידה של אהבה חייב לסדר את כל מה שבילגנה.
כשגדלו קצת שכחו מהעולם המופלא הזה של לבלגן באהבה ואחר כך לסדר באהבה, ולאט לאט מצאו את עצמם בעולם אחר, עולם של מבוגרים, שהיה שונה מאד. אבל את כל מה שידעו על עולמות, מכל הסוגים, למדו היא והוא אז, באותם ימים רחוקים.
עולמות של מכשפים רשעים עם סנטרים מחודדים, שמבשלים לעצמם מרק דרדסים לפני שיורד הערב על שמיים כל כך כל כך כחולים, וגם עולמות אחרים עם צבעים מושלמים, מצוירים ביד אנושית רכה, מרצדים במהירויות העין על מסך זכוכית שניצב במרכז הסלון , ופינוקיו שכל מה שהוא רוצה זה להיות ילד אמיתי, ואחר כך פתאום עולמות אחרים של משחקי כח חברתיים, בכיתה, במסדרונות בית הספר, אחר כך בעולמות של צבא, של רחוב, עולמות של מוסדות מקצועיים, ומצד שני עולמות עדינים בבתים, מרחבים שבריריים של אהבה, ואז בסוף עולמות קרים בחדרים קטנים של בתי-אבות או בתי-חולים, או לחילופין, בדידות.
אגדות, תמיד חשבה לעצמה, זה הכל אגדות, ובכלל... זה לא הזמן המתאים לדמעות. העיקר שהיא והוא גדלו את כל זה במקביל, וביחד. הוא בעולמותיו, היא בעולמותיה. וריצדה בה המחשבה שאולי כל העולמות האלה תמיד היו רק חלומותיה. ובכולם, השמיים היו כל כך כחולים? עדיין. ולו רק בגלל דבר אחד שפוי קטן ושמו אהבה.
(וכך, ערב אחד באיזה נובמבר אחד, נפגשו שני "קשישים" שלא התראו מזה 15 שנים, כל כך הרבה זמן, וזה לא שהגשרים נשרפים, אבל הם נעשים ארוכים, ודורשים מסעות שבגיל כזה הכוחות כבר פחות מאפשרים, מסעות במדרכות בין שלוליות שכבר פחות מזמינות לקפץ בהן במגפיים אדומות,
עברנו מספיק חורפים בחיים כל כך יפים, והחורף זולג פנימה מהחלון, כל כך מוחשי, כמו ג´לי של רוחות כחולות וצורבות, ורק זכרונות ממשחק ילדות עמו מחממות את כפות הידיים והאצבעות. מוזר שהשנים הרחיקו אותם, לאט לאט, האריכו את המרחקים, שהאהבה תמיד, אבל תמיד, צלחה, ותצלח וצולחת. אז עכשיו כשהיא תבוא אליו ממעבר למרחק היא תספר לו, שכמו שהיא הכריחה אותו כשהיו ילדים לסדר באהבה את מה שבילגנה באהבה, ככה גם היא עכשיו ולמי בכלל איכפת אם חוקי המשחק הם הוגנים. ושהיא אוהבת אותו.)
לפני 19 שנים. 25 ביולי 2005 בשעה 15:58
