פינת הפנאי - מתחת לחגורה

חזרה לגן עדן
(כה אמר הגבר ...)


אדם הולך בגן עדן. אישוניו פקוחים לרווחה, כל פלאי הטבע מתקיפים את חושיו הטריים במתקפות רב חושיות. ציפורים ענקיות וצבעוניות קוראות במלוא גרונן, פירות נוטפי עסיס קורצים לו מהעצים השופעים, פרחי לוטוס וחבצלת למרגלותיו, ורוח אלוהים מרחפת, עדיין מרחפת, ממעל.

ואת אומרת שלא טוב היות האדם לבדו. נשים את זה בממורי ונתקדם הלאה.

חסר לו משהו לאדמנו והוא, פוקר פייס אבל יודע לדרוש תנאים, חותם על עסקה- נותן צלע ומאבד בדידות. אשת חלומותיו, הלא היא חוה, האמא של האמהות, נבראת. כמו החלום הרטוב של כל גבר, חוה מצויידת באגן מרשים, חזה שופע וסקרנות בלתי נדלית.

ואת אומרת שצריך לדעת לתת כדי לקבל. נשים את זה בממורי ונתקדם הלאה.

ימים מאושרים עוברים על הזוג הראשון. אדם מרגיש כאילו בפעם הראשונה הוא נמצא עם אשה. המון גברים מרגישים ככה כאשר הם מתאהבים. גם המון נשים. הם חוגגים את הביחד בחגיגת סקס בלתי נגמרת, שהלא הסקס הוא מימוש הרגש האולטימטיבי, הסקס שלהם מרגיש כמו גן עדן, האדמה, עדיין וולקנית כנראה, רועדת תחת רגליהם.

ואת אומרת שאין מילה כזו סקס. זו אהבה. נשים גם את זה בממורי.

עוברים ימים, הנחש מהלך בגן, טרם איבד את רגליו במקרה המצער ההוא. אדם וחוה בחיוך טפשי אך מאושר, חסרי דעת שלא מבחירה, מהלכים ממושמעים ומשתדלים להמנע מהדרך ההיא, שחוצה את הפרדס המוריק בו נמצא עץ הדעת. המון גברים מאוהבים מרגישים ככה כאשר הם מתאהבים- הם פגשו את האשה המושלמת, הבראשתית, אין אחרות בלתה. חסרת פגמים, חמה, אוהבת, רגישה, חכמה. גם המון נשים. לא יכולים או לא רוצים לדעת יותר.

ואת אומרת שאין טוב יותר מלהתעלם מעץ הדעת, לתת לעצמך לנסוק מעלה בלי מחשבות. לא צריך לשים בממורי, אנחנו כבר מגיעים לפואנטה.

ואז, ראי זה פלא, הסוף ידוע מראש. לא רק שהוא כתוב שחור על גבי לבן בספר הספרים, הוא כתוב ממש בהתחלה! מפה מתחילים, כל השאר זה רק Follow up. היה להם הכל, הם היו בגן עדן, אלפי מאמינים מוכנים היום להתפוצץ בשביל להגיע לשם והם היו שם, והיא בכל זאת שכנעה אותו לאכול מהתפוח.

מה עבר לה בראש? היא חשבה שיכול להיות להם טוב יותר? ההתרגשות הראשונית, שיש המסבירים אותה במתקפה כימיקלית-חשמלית על תאים במוח אבל את לא תסכימי איתם כמובן, חלפה? כאן נוכל רק להעלות השערות אבל את התוצאה אנחנו יודעים. תם עידן התמימות.

ופה את כבר לא אומרת כלום, החלק שלך בשיחה מסתיים ושלי מתחיל. שוב ניצחתי לצערי. הזוג המאוהב, הכל היה להם, מגורש מגן עדן לנצח. בלילות הקרים של חשוון אדם יכול ללטף את צידי גופו, לחוש בצלע החסרה ולהזכר בימי התום. חוה יכולה ללטף את מחלצותיה החדשים, שהרי מאז אתן במרוץ אחר מחלצות חדשות, ולהזכר בימים בהם הסתובבה עירומה ולא הרגישה חוסר.

וכעומק הנסיקה כך עומק הנפילה. נוציא הכל מהממורי עכשיו- לפעמים טוב היות האדם לבדו, שהרי בגן עדן היה נשאר ללא חוה, סקס אנחנו כבר יודעים שיש, יש יותר סקס מאשר אהבה בעולמנו, הוא פשוט יותר זמין, ולהתעלם מעץ הדעת? לא זה מה שהביא לחוסר המודעות ולטעות הקולוסאלית?

ואחרי שאני מנצח בקרב, כרגיל, שנינו יודעים שהפסדתי במלחמה. שהרי כל כך רציתי שתנצחי, כל כך רציתי שתכריחי את הלוגיקה להתיישר, פעם אחת בשם רוח האלוהים שכבר לא מסתובבת פה, עם הרגשות, עם הפנטזיה, עם גן העדן.

וכמו אדם לאחר שגורש, יודע הכל אך נעדר את האושר הראשוני, אני יודע שאת צודקת ומקנא בך על כך. את צודקת, ואת זה את חוששת לומר, כי הדרך חזרה לימי בראשית, לגן העדן, עוברת דרך הקאת התפוח. רק לכשנשכח מכל הידע שצברנו בגלל אותו תפוח ארור, נוכל לעשות את כל אותן טעויות שוב. לא נחשוב על עומק הנפילה אלא על חדוות הנסיקה, נוותר בחפץ לב על צלע נוספת כדי שחוה תשב שוב לידינו להתבונן בויהי אור בפעם הראשונה, לא נזכור, או לא נרצה לזכור, את טראומת הגירוש, אולי הפעם הוא לא יבוא.

ונרגיש, פעימות הלב לא יכולות להטעות, איך אפשר להתווכח עם זה בכלל, שחזרנו לגן עדן.