פינת הפנאי - מתחת לחגורה

העצבות העצובה

על דרך עפר, בפאתי הכרך, התהלכה ישישה כפופה ומקומטת. היא נראתה זקנה מאד, אך למרבית הפלא מצעדה היה קל ומטופף כשל נערה צעירה. על פניה היה נסוך חיוך זוהר. לפתע היא נעצרה אל מול יצור חיוור וכמעט שקוף שאך בקושי ניתן היה להבחין בקווי המתאר שלו. מבעד לשמיכת הפלאנל בה היה מכוסה היצור השברירי, אפשר היה לראות צדודית של דמות נשית עדינה. האשה הזקנה, שמעודה לא ראתה יצור כל כך לא גשמי, שאלה אותה בתמהון: "מי את?"
שתי עיניים עייפות מבט וחסרות חיים הביטו בזקנה, וקול חלוש, שאך בקושי נשמע, ענה:
"מי? אני? אני העצבות."
חיוכה הזוהר של האשה הזקנה התרחב עוד יותר:
"אהה! את היא העצבות!" קראה בשמחה, כאילו היא מקדמת פני חבר ותיק.
"מה, את מכירה אותי?" שאלה אותה העצבות."
"בטח שאני מכירה אותך! פעמים כל כך רבות היית לי בת לוויה בנדודיי." ענתה הזקנה.
"ו… אבל…. מדוע זה אינך רוצה לברוח ממני, כמו כולם? האם את אינך מפחדת ממני?" שאלה העצבות. "מדוע שאפחד ממך? ומדוע שארצה לברוח מפנייך? אני יודעת שאת יכולה לעמוד בקצב ההליכה שלי.. אבל, תגידי, רציתי לשאול אותך: למה את נראית כל כך שפופה? מה מעיק עלייך? " חייכה הזקנה אל העצבות, ועודדה אותה לשפוך את לבה, להתפרק.
"אני פשוט…פשוט…עצובה מאד.." ענתה לה העצבות בקול שבור.
התיישבה הזקנה על אבן בצד הדרך, וסימנה לעצבות לבוא להתיישב לידה.
"המשיכי, ספרי לי. מה כל כך מעציב אותך? " הפצירה בה הזקנה.
העצבות נאנחה אנחה עמוקה, מעומק הלב, ובלבה חשבה – היתכן שהנה סוף סוף נמצא האדם שמוכן להקשיב לה? כל כך ייחלה תמיד לרגע כזה..
"הממ.., את יודעת…" התחילה בהססנות, "זה פשוט בגלל שאף אחד לא אוהב אותי..את יודעת שזה הייעוד שלי בחיים – לבוא בתוך בני האדם, ולשהות אתם תקופה מסויימת, ואז להמשיך הלאה למקום אחר. אבל לכל מקום שאני מגיעה, ומנסה להשתלב – אנשים, נרתעים ממני, פוחדים ממני כמו ממגיפה. הם אפילו המציאו כל מיני אמירות וסיסמאות כנגדי (שלום לך עצבות, הלאה העצב וכאלה דברים..). בכל מקום שאני מנסה לקבל בו דריסת רגל, אומרים לי עופי מכאן, החיים הם שעשוע, לא רוצים אותך כאן. וצחוקם המזוייף צורם לי באוזניים. הם מעמידים פנים של חזקים, ומבליעים את הדמעות – הכל כדי לגרשני. את לא יכולה לתאר לעצמך מה הם עושים כדי לא לחוש בי – שותים עצמם לשכרה או מעשנים את מוחם לאבדון.. נמאס לי להרגיש כל כך לא רצויה, וזו הסיבה לעצבוני הגדול."
האשה הזקנה ליטפה את ידה של העצבות וחיבקה אותה בכתפיה.
"הו, כן," אמרה לה הזקנה, "פגשתי בחיי הרבה אנשים כאלה.."
העצבות השתוחחה עוד יותר והתכווצה אל תוך עצמה.
בדמעות שוברות לב אמרה לזקנה: "כל מה שאני רוצה זה רק לבוא ולהיות אתם קצת. אני רוצה לעזור להם. כשאני קרובה אל האדם, הוא יכול למצוא את עצמו, להתחבר לעצמו. אני רוצה לעזור לאדם לבנות קן שבו יוכל להניח את פצעיו. כשאני שם לידו בסביבה, האדם יכול לבכות, והבכי והדמעות שוטפים את פצעיו ומרפאים אותם. אבל אנשים לא רוצים את עזרתי, הם מגרשים אותי מפניהם, ובמקום לתת לפצעים להגליד ולהיעלם, הם חובשים אותם בתחבושות של אירוניה וציניות שמסתירות את הצלקות.. הם מקיפים את עצמם בשריון מגן שבנוי ממרירות, והשריון לא נותן לכלום לחדור אליהם – לא לרע, אבל גם לא לטוב. איך אני יכולה לחיות את חיי ככה כשלא נותנים לי להתבטא..?"
הזקנה חיבקה אותה עוד ואמרה לה: "תבכי, תבכי, תוציאי הכל."
והעצבות בכתה. בתחילה התייפחה חרישית, ואחר כך הלך וגבר בכיה עד שהפך לנחל שוטף של דמעות. האשה הזקנה אימצה את העצבות אל חיקה החמים, וליטפה את ראשה כמנסה לנחמה.
כמה רכים ונעימים ליטופיה, חשבה העצבות העצובה. כמה מנחמים ומעודדים.
"תמשיכי לבכות, עצבות יקרה שלי, עד שייגמרו דמעותייך. ואחר כך, שכבי ונוחי קצת, עד שתאספי כוחותייך בחזרה. את זקוקה להם, כי דרך ארוכה עוד לפנינו."
ובאמרה כך המשיכה הזקנה ללטף ולחבק בעדינות את העצבות הבוכיה, עד שזו נרדמה.
כשפקחה את עיניה לאחר מספר שעות, שאלה אותה הזקנה: "נו, התאוששת? מסוגלת להמשיך בדרך?" התפלאה מאד העצבות ולא הבינה על מה הזקנה מדברת.
שאלה אותה: "מה… למה… למה את מתכוונת? לאן אני הולכת מכאן? "
ענתה לה הזקנה: את לא הולכת מכאן לבד לשום מקום. יותר לא תלכי לבד בחייך. מעתה והלאה אנו שתינו צועדות לכל מקום ביחד."
העצבות הנדהמת שאלה אותה: "אבל… מה פתאום? מי את??"
והזקנה ענתה לה בחיוך זוהר כמו של ילדה קטנה ועליזה:
"אני, חביבתי, אני היא התקוה.."

ומספרים שבאמת, מאז, דרכיהן לא נפרדו. העצבות והתקוה צועדות יחד במשעולי החיים…
גם אותי הן ביקרו לא פעם, והאמת היא...
שאני אוהבת את שתיהן ביחד, וגם את כל אחת לחוד.
קצת עצבות עושה טוב על הנשמה עד כמה שזה נשמע פרדוקסלי,
כי כשעצובים אז באמת מתבוננים פנימה, והפנימה שלי משמח אותי.
והתקווה?
נו, באמת, קצת תקווה עוד לא הזיקה לאף אחד.. שתבוא כל יום... :))