בצהרים נתנו קפיצה לנסיך, העמסנו הר של אוכל, שיהיה בריא הבונבון, היה אחרי ארוחת צהרים , לפני ארוחת הערב , אבל כרגיל היה רעב :). הוא בלס ואנחנו התבוננו. כשסוף סוף שבע , ליטף את הבטן השרירית , הצהיר שבינתיים בסדר , יחזיק מעמד עד ארוחת הערב .
העיף את החברים, ועשינו את השעה המקודשת שלנו .
הוא סיפר על הבסיס , הקורס שסיים, השרוך החדש . יורשת העצר על הלימודים , הפיצי רטנה על הבגרויות. החוקי חייך , ואני סיפרתי על הפרוייקט החדש .
ומיד זכיתי להבעות קודרות, מאוד לא מרוצים מהפרוייקט הזה, ניסיתי להרגיע . לא ממש הלך.
לא מבינה אותם. נכון שמסוכן, אבל...אם נזהרים ונוקטים בכל אמצעי ההגנה , אז אין שום סיבה לפחד.
ובמיוחד כשאני שם, ואני מנהלת את הפרוייקט, אז עושה מליון הכנות, ועד שלא משוכנעת שבטוח לא מבצעים כלום.
התרעמתי , קיטרתי , נו באמת 30 איש בוטחים בי בעיניים עצומות, והמשפחה שלי ...?
לא שתביני , בוטחים בך, אבל יש דברים שלא תלויים בך. כמו...
ראיתי שעומדים לעלות נושאים לא נעימים, והעברתי נושא.
החוקי ,רכן מעט ושאל : את לא פוחדת?
פוחדת? המממ....כן, בטח שפוחדת, אין לי ביצים שמשקשקות (למרות שהכפופים לי מוכנים להישבע שיש ). אבל...עד שלא מסתיים. בקושי נושמת. כל יום עומד בפני עצמו , ורק לאחר שמסתיים , מוודאת שהכל כשורה , מרשה לעצמי לשחרר אוויר.לנשום לרווחה.
אבל...אוהבת את זה, מטורפת על הסכנה , על הרגעים שעוצרת נשימה . ואחר כך נושמת לרווחה.
ווידוי קטן , לא יכולה בלי זה. עבודה רגילה היתה משעממת אותי , יש לי אומנם שעות משרד , ומליון ישיבות. אבל פורחת ומשגשגת בשטח. זה מה שאוהבת.
וביננו, איך אפשר לחיות בלי להתרגש, להרגיש את העור מצטמרר , נעשה חידודים חידודים.
ביום שאפסיק להתרגש ולהנות מכך אחליף עיסוק . או שאפרוש.
נראה לי שהיחיד שמעט מבין אותי , לא מצדיק אותי , אבל מבין לרוחי . זה הנסיך.
נו , יש לי מנוחה של מספר ימים , ואז יורדת שוב לדרום.
בשקט, שקט שלא ישמעו אותי המשפוחה, אני מצפה בכליון עיניים.
לפני 13 שנים. 25 במרץ 2011 בשעה 20:43
