היה כיף אמיתי, רק עכשיו מבינה עד כמה היה חסר לי . התמודדות עם איתני הטבי, צליחת מהמורות, טיפוס על גבעות, מהירות . נסיעה עקלקלת. חישוב קדחתני של כל שניה וכל ס"מ.
בהייה במתחרים, הרוח הנושבת על הפנים. מייבשת את הגרון. ולא מרגישים עד כמה צמאים עד שנזכרים לשתות.
חנייה, אוכל בתנאי שדה. לרגל יום העצמאות, גם הביאו בשרים וערכו מנגל מאולתר. רווי ריחות גריז וסולר. הכל מפוחם, מפוייח.
וכיף, פשוט כיף אמיתי. להרגיש אתהדם שזורם במרץ בעורקים. להרגיש חיים, פשוט חיים.
הנסיך , מורגש כי שלי, נהנה עד הגג, ועומד יפה בדרך.
לא קיבל הנחות. והשתלב יפה בשיחה. סחט גם הבטחה שיזמינו אותו להבא , ואפילו אם אמא , לא מגיעה , אז הוא בא.
ואם יחכה עד שאמא תגיע , אז עשוי לקחת כמה חודשים טובים.
קיבל טפיחת על השכם, מהחברים הוותיקים. וזה בעינו היה המחמאה הגדולה ביותר.
נו, כנראה שנדבק ממני בחיידק. שיהיה...
אני מסתכלת על החברים סביבי , חלק שירתו איתי בצבא, חלק נפגשנו במסגרת העבודה. וחלק הגיעו בעקבות התחביב המשותף. ופה כולם כל כך שונים , בלי העניבות והחליפות המחוייטות . בלי גינוני טקס ומליצות פלצניות.
כולם, כל כך טבעיים ואמיתיים.
יודעת שעליהם יכולה לסמוך בעיניים עצומות. זו ההכירות האמיתית, לא מילים, לא שירים, לא הודעות מטופשות, והצהרות בומבסטיות.
מזלי שיש לי חברים אמיתים.
זהו, מתחילים להתקפל. 3 שעות נסיעה. ויש לי עוד עבודה לסיים בבית. אנצל חלק מהדרך לשינה .
היה מעולה.
טוב שיצאתי.
לפני 12 שנים. 10 במאי 2011 בשעה 14:33