פינת הפנאי - מתחת לחגורה

הכרתי מישהי נחמדה.מבוגרת מעל 60 מתקרבת ל70. דוברת גרמנית . הגיעה לארץ לפני 4 שנים, בעלה נפטר בחו"ל, והיא הגיעה לפה בעקבות הבן.
בכלל , יש לה סיפור חיים משהו משהו.
פגשתי בה לאחרונה, באחד מהסיבובים שלי בקניון המקומי , הקניון שבדרך כלל הומה אדם, מטבע הדברים שלאחרונה בעקבות המאורעות שומם , בלי נפש חיה.
המעטים שמגיעים אליו , הם המשועממים , או כאלה שמנסים לדבוק באורח חייהם הרגיל.
ורות היא אחת מאלה .
יש לה הרגל , מדי בוקר היא מגיעה למסעדונת הזעירה שם. פורשת את העיתון לפניה , קוראת בעיון ומדי פעם לוגמת לגימה מהנס קפה המהביל. לגימות קטנות קצובות, באיטיות . מורגש שהיא נהנית.
כשמגיעה כמעט לסוף השתייה, מוציאה סיגרית קנט ארוכה, מדליקה ושואפת שאיפה ארוכה פנימה, ועם אבחת העשן הכחלחל שמוציאה לוגמת את השלוק האחרון.
מקפלת את העיתון בקפידה . מכניסה לתיק . משלמת ויוצאת .
היא נראית מדהים לגילה. עור פנים נפלא , ללא קמט , לבושה תמיד מחויט .
מדברת אנגלית במבטא גרמני מדהים, זה גם שמשך אותי אליה, הזכירה לי את אבא, גם לו היה מבטא מדהים.
בכלל , מי ששולט בשפה הגרמנית, מודע לכך שיש כאלה שמעניקים יופי מיוחד לשפה בעצם הגיית המילים.
ויש כאלה שמדברים בעיצור נוראי , הברות קטועות .
ואצלה ...זה נשמע כמו שירה.
התיישבתי לידה, שוחחנו .
סיפרה לי את סיפור חייה , מדהים ומרתק.
יש לה בן , מאומץ. היא ובעלה גויים. שאימצו ילד יהודי לאחר השואה. העניקו לו חיים טובים. הוא עלה לארץ, הקים משפחה . עובד במשרה ציבורית, אישתו גננת , יש לו 3 ילדים. 2 בנים ובת.
עד למות בעלה נהגו להגיע פעמיים בשנה לארץ, והוא ומשפחתו נסעו לשם פעמיים בשנה.
לאחר מות בעלה, החליטה לעלות ולהשתקע בארץ. קנתה לה דירה קטנה סמוך אליו. ויש לה אורח חיים קבוע .
הרבה חברים אין לה , כי לא כולם מדברים אנגלית או גרמנית.
אבל, יצרה מעין חוג בית , 3 נשים שבכל פעם מתכנסות בבית אחר ו....עושות פאזלים.
מחליפות בינן לבין עצמן פאזלים. מכירה גם דרך האינטרנט חובבים והם מחליפים בינהם פאזלים.
כנראה שמצאתי חן בעיניה. הזמינה אותי לביתה.
דירה קטנטונת, מסודרת בטוב טעם. מצוחצחת וממורקת.
בסלון , שולחן ענק מכוסה בלוח דיקט , ועליו תמיד פאזל בשלבים שונים של הכנה . היא לא ממסגרת אותם. פשוט נהנית מעצם העשייה.
ישבתי לידה, גם אני חובבת פאזלים. ושקענו במאלכה, ויש משהו כל כך מרגיע בעצם מציאת החלק החסר , והטבעתו בדיוק במיקום.
שתינו רכונות , מפריחות טבעות עשן. מצחקקות כמו 2 ילדות קטנות. אחת גונבת לשניה חלק שנראה מתאים. ופשוט נהנות מהחיים.
היום גם הכרתי את הבן. הוא מגיע לבקר באופן קבוע, יש בינהם מערכת יחסים נפלאה . אוהב אותה כמו אמו הטבעית, והיא ...תולה בו עיניים מלטפות .
כשמגיע , פותח את המקרר , שהכל בו מסודר כמו חיילים. בודק אם משהו חסר , היא מגחכת לעצמה בשקט. לא ממתינה לו , היא עורכת לעצמה את הקניות . הכל באמצעות משלוחים. כולם מכירים אותה . מכירים את הכתובת, מגיעים מניחים את המשלוח על השולחן במטבח. שם כבר ממתין להם טיפ. מחייכים לעברה מהנהנים שלום חטוף ויוצאים.

סיפר לי בשקט , שבאה לסיים פה את חייה. חלתה בסרטן. ורוצה למות ליד בנה והנכדים.
ויתרה על הטיפולים הכימיים , כי מודעת לכך שכבר לא יועילו. רוצה לסיים את חייה בדיעה צלולה .
ומשתדלת למצות כל רגע שנותר לה בשהייה ליד הבן.

ואף הוא , אמיץ שכמותו , מודע לכך שהרבה זמן לא נותר . נמצא ליד ככל שרק יכול . מדברים בינהם ללא מילים. הכינה צוואה , הכל מוכן, הכל ידוע .

ועכשיו רק ההמתנה נותרה לפניהם.

מוצאת בכך משהו אצילי , מעריצה אותם על היכולת להתמודד .

שמחה שהכרתי אותם.

ושוב מחדש , כמו בכל פעם , מוצאת עד כמה נפתלים ומסובכים החיים. ושלמעשה הכל תלוי בנו, גם לגמור אפשר בצורה מכובדת ויפה.

אשמור איתם על קשר , גם כשאעזוב פה.