באלוהים, אני מעריצה את אלה שיש להם את היכולת להפריד בין לבין.
שניחנו בכישרון ההתנתקות.
לי קשה לעשות סויץ , פעמים רבות גם אחרי שנכנסת הביתה, עדיין מגלגלת ומהרהרת בכל מה שקרה במשך היום.
ואם משהו הרגיז אותי אז בכלל.
קיבלתי פון באמצע העבודה,
עסוקה?
אכלת כבר?
לא ממש, ועוד לא אכלתי , למה?
אני באיזור שלך.
בא לך לחנוך איזו מסעדה לא רעה קרובה אלייך, כך שאם תרצי לחזור , לא יקח הרבה זמן.
המממ...יודע מה ?
החוקי לעולם לא יודע ...מה?
מעיפה מבט על השולחן העמוס,
תוך כמה זמן אתה פה?
10 דקות אני אצלך.
קדימה , אני סיימתי להיום, בהחלטה של רגע , מכבה את המחשב . סוגרת את היומן , ומעבירה לשומר הוראה לתת לחוקי להכנס.
מזנקת לשירותים, קצת להסתדר , חבל שלא יכולה להעיף את המדים המגעילים . מילא ,איפור אין לי , אבל חיכוך מהיר בלחיים וסומק אדמדם מתפשט .
המשרד שלי ממש קרוב , 2 דקות ואני ליד הרכב הממוזג , והחיוך הרחב של החוקי .
מתי את צריכה לחזור?
לא צריכה, זהו...גמרתי להיום. גם מחר יום.
ככה אני אוהב אותך.
לא חוכמה, אתה אוהב אותי בכל מצב, אפילו כשמכשפה.
בעיקר כשאת מכשפה . החיוך מתפשט .
צריכה שאכתוב לך אישור מההורים? וצוחק צחוק רחב שכזה . רק איתי הוא מחייך, אני זוכרת אירועים משותפים שהפקודים שלו נעצו עינים משתהות, לא האמינו , איך קשוח שכזה , אימת כולם מחייך ועליז כאשר הוא איתי .
פותח את הדלת, מניח את התיק מאחור . סוגר את הדלת , יש לו יד ארוכה . מתכופף מעט מחליק על השיער מלטף . חוגר את החגורה . כשיוצא מפטיר לשומר , חטפתי אותה , אתם חייבים לי תשלום .
בזריזות מטה את הפנים , להתחמק מהסטירה שמעיפה לעברו.
קורן מאושר .
שם דיסק שאני אוהבת ,
פוקד: לסגור פלפונים.
ואם יש לך זמן, התוכניות השתנו . יש עוד מסעדה שמכיר ,
מתבונן בי מהורהר....המממ...קצת פדיחה להכנס איתך , כך....אבל לא נורא .
מגחך , מסיט את ידי ההולמת בזריזות.
גברת צעירה , נימוסיך לוקים בחסר.
עזוב נימוסים, יאללה אוכל, אני גוועת ברעב.
קדימה , לוחץ על הדוושה ומזנקים, הוא נהג חבל"ז . אוהבת לנסוע איתו , בין הבודדים שמסוגלת להרדם בזמן שנוהגים.
ארוחה נפלאה, אומנם קצת ניגז , מתעקש שאטעם מכל דבר . מפציר שאנסה , ולפחות עוד ביס , ממש כאילו הייתי ילדתו הקטנה , במובנים מסוימים לפעמים באמת מתייחס כך.
חוזרים, בדרך חזרה...אין ברירה פותחים את הפלפונים. ואצל שנינו אינסוף הודעות. שומעת אותו מדבר , מפזר הוראות, הנחיות. מבינה שהיום היה לו יום קשה , עמוס בטירוף.
אני ירדתי בבית , והוא חזר לעבודה .
הערצתי אותו , למרות היום הקשה , שעדיין לא נגמר , אפילו עכשיו הוא לא בבית . למרות כל זה . לא הבחנתי בדבר.
הלוואי וגם לי היה טיפה של יכולת ההתנתקות שלו.
לפני 12 שנים. 4 בספטמבר 2011 בשעה 19:11
