שנים שלא אכלתי דייסה, נדמה לי שמאז שהייתי ילדה...או שבעצם לא , כשהייתי בפנימיה ואז בארוחת בוקר בימים קפואים במיוחד, בירושלים הקרירה...נהגו להגיש לשולחן מעין סיר ענק עם מצקת אימתנית ובתוך הסיר מעין עיסה לבנבנה ...משהו מגעיל בטירוף.
תמיד נרתעתי..משום מה העיסה הזו הזכירה לי גוש דביק , משהו שלא לבלוע לא להקיא.
בדרך כלל הצלחתי לחמוק מעינייה של הטבחית ..לצקת מעט לקערה. ואז לקשקש מעט בכף..וכאילו אכלתי.
הייתי מסתכלת בעיניים תמהות על האחרים שטרפו את הבלילה המגעילה .
בתקופת הצבא , בכלל ...הודהמתי מכושר ההמצאה של היתר שנהגו להוסיף ריבה , או ממרח שוקולד וללגום בתאווה.
לא הבנתי , איך אפשר לאכול מין גועל שכזה. הזכיר לי מאכל של בתי תמחוי , משהו בסגנון בתי יתומים כדוגמת דויד קופרפילד וכאלה.
היום בחדר האוכל בבוקר. רואה מחזה זוועה ...וואלה , את אותו סיר מפורסם שמעלה אדים, מהביל...ואפילו עם אותו ריח. (כנראה שכל סירי הדייסה הם אותו דבר , בגודל של הר ממוצע ) .
באלגנטיות מתחמקת מהמצקת .ממלמלת שכרגיל בבוקר רק נס וטוסט.
שום כלום, לא עזר לי , הטבח ניגש אלי ...ושתבינו , הפונקציה הכי חשובה בבסיס לפני רס"ר מחנה ומחסנאי הוא ...כמובן הטבח.
ניגש אלי עם שתי ידים מאחורי הגב , מגיע לשולחן ובחיוך של מליון דולר מניח לפני קערה עם....פיכס ....גועל לבנבן צמיגי ומהביל.
"דולי....את חייבת לטעום. היום יצא משהו משהו...ובכלל מזג אויר אידאלי לדייסה, נו בשבילי ..."
קיבינמט , כנראה שבגלגול הקודם שלי ....רצחתי כמה נפשות , אחרת לא מבינה מדוע מגיע לי העונש הזה.
כמובן שלא יכולה להתחמק , התיישב ליד השולחן...והמתין לחוות דעת.
לוגמת כפית במתינות , מחליק בגרון...בלעעעעע.
מחייכת חיוך ...
"הממ...יאמי ,...כל הכבוד....אין עלייך...יצא משהו..."
לא הרפה , ישב לידי....עד שסיימתי..
לסיום...
למרבה הזוועה ולגודל החלחלה ....הודיע ...זהו, ממחר כל יום דיסה. נאכל ביחד..
נראה לי שממחר , חוזרת לקפה שחור במשרדים...וכולי תקווה שלא ישלח אלי את הקערה ...או שגרוע יותר יביאה במו ידיו.
אכלתי אותה ...!!!!!!!
לפני 17 שנים. 2 בנובמבר 2006 בשעה 7:02
