לא מזמן נכנסתי הביתה , תשושה ושפוכה..., עבר עלי יום חבל"ז ...ריצות מהמיזח לבנין אנרגיה...חוזר חלילה ולקינוח על מנת שלא יהיה משעמם..הדרכת בטיחות למפעיל השופל.
סוף סוף הסתיים היום...עולה לרכב ונוסעת הביתה , נסיעה שבדרך כלל אורכת 30 - 40 דקות...היום , על מנת שיהיה מעניין ארכה מעל לשעה. כנראה בגלל סוף השבוע...עם ישראל יוצא בהמוניו לקניות לשבת..אנא אערף..,
ממתינה ברמזורים , בפקקים העמוסים..מביטה בקנאה , וואללה בקנאה ברוכבים על 2 גלגלים.
נזכרת בערגה בתקופה שבה גם אני חתכתי ועשיתי ראייסים על הכביש ,
כל כך אהבתי את הראשון שליוה אותי מעל לשנתיים הסן יאנג האדום. הפך לחלק בלתי נפרד ממני , לאן לא הגעתי איתו ...50 סמ"ק כולה...אבל שירת אותי בנאמנות , עד שניפצתי אותו על עמוד חשמל שאליו נזרקתי בגלל חתיכת טמפיט מטומטם...יצאתי בשתי צלעות וכתף נקועה.
אחר כך הסוזוקי המדהים שלי ...למדתי לטפל בו , וכל שבת פירקתי , הרכבתי , צחצחתי כל חלק וחלק שלו...הניקלים הבריקו.
שלולית נפט באמצע הכביש קטעה את ההיסטוריה , רגל צלע..וחשש לזעזוע מוח. ממנו נותר כידון בלבד ,
במחוות פיוס ורגיעה לאוהבי ...התפשרתי וחזרתי ל50 סמ"ק ....עד לפני שנה , בה חתיכת חרא חתך אותי ...וביצעתי היכרות לוהטת עם חומה . לחומה שלום . אני יצאתי ביד שבורה. אפשר להגיד שבנס..
ואז הוטל וטו מוחלט...וכל חווית האופנועים גזה..
כל כך מתגעגעת לאותה תקופה.
חבל , אבל הבטחתי ..
והבטחות צריך לקיים!!!
לפני 18 שנים. 2 בנובמבר 2006 בשעה 17:40
