אני גרה בשכונה נובוריישית ...שרק מלראות את הבתים ...אפשר להבין מי אלה המתגוררים בה. בית אחד יותר יפה מהשני , וילות ענקיות 3 קומות בכל וילה. והדבר שמאפיין ונמצא בכל הבתים הוא "השער" שער ענק , ממש חומה. יש כאלה שבנו שער חשמלי , ויש כאלה סתם איזו יצירה ממתכת . אבל שער קיים.
רוב המתגוררים הם אנשים מבוגרים ועם ילדים בשנות העשרה או נשואים שכבר פרחו לבתים משלהם. את רוב השכנים שלי לא מכירה . מזהה אותם לפי הרכבים ולפי הכלבים. בטיולי הבוקר והלילה , כאשר ה"בעלים" האמיתיים שלנו מוציאים אותנו לטיול. מאפשרים לנו לפסוע בעקבותם ולהנהן לשלום זה לזה.
מטבע הדברים ,שמי שאין לו חיית מחמד , ילד או רכב מפואר , לא ממש מכירה אותו. בשכונה הסנובית שלי אין מכולת או סופר, הוועד גם אסר על תנועת אוטוסים לתוך השכונה מעבר לשעות ההסעה לבית הספר ובחזרה. לא שממש יש צורך בכך. לרובם יש רכב אחד או שניים.
לרובם למעט ...זוג אחד , זוג מיוחד. בבית השלישי משמאל מתגורר זוג מבוגר , בערך בגיל שמונים מעריכה. האישה קטנטונת קומפקטית עם שיער אפור . הוא גבה קומה מתהלך בכבדות עם מקל הליכה .ארשת פנים אצילית.
אינני יודעת מי הם ומה הם בדיוק. לא מדברים עברית . לפעמים כאשר רקסי מחזיר אותי ממה שנראה לו כטיול נינוח, ולי במסע טירונות בגולני. הם מעיפים בי מבט משועשע. בשיער הפרוע שגולש לעיניים ושואלים באנגלית ...אם הכל בסדר , ואם זקוקה לעזרה?.
ושולחים לי את הפיליפיני עם שאריות מזון שאגרו לבן בליעל שלי. שאריות.....ממש הגדרה יפה...מהשאריות שלהם...משפחה ממוצעת יכולה להתקיים במשך שלושה ימים וברווחה. היצור הזדוני כבר למד להכיר את מיטביו. ובקרבתם מפגין את נימוסיו הטובים....כלומר לא מרים את רגלו האחורית ומשתין ברוב גאווה , אפילו מנסה לא לחשוף את המלתעות הענקיות ומרשה להם ללטף את הפרווה המבהיקה שלו. והם מכנים את הגוליבר הענק שלי בשמות חיבה...:).
והוא כמובן....פיקח וערמומי שכמוהו, סובל בשקט...עד לרגע שבו מגיע לאפו ריח המטעמים בשקית הארוזה היטב. נוטל אותה בפיו ושועט לכיוון הבית. לקול צחוקם כאשר רואים אותי מעופפת בעקבות הרצועה. כאשר מגיע הביתה כמובן....ששוכח את כל נימוסיו הטובים ...קורע את האריזה..ומתחיל ללעוט במלוא פה את שאריות הסטיקים הערבים.
הם זוג מתבודד, לא מרבים בשיחה . רואה אותם לפעמים מחלון הקומה השלישית יושבים בגינה המטופחת. ליד טקס ארוחת הארבע המסורתית שלהם. היא מוזגת לו ...והוא פורס לה עוגה או מגיש בסקויטים. אחת לשבוע לפיליפיני שלהם יש יום חופש , ואחת לשבועיים שישי עד מוצ"ש. באותם ימים הם מפעילים את הקלנועית שלהם ונוסעים לחוף הים או לבית קפה .
ניתן להבחין כי שוררת בינהם אהבה עזה שהתעצמה עם השנים. היא מדברת והוא רוכן ומקשיב.
אינני יודעת אם יש להם ילדים. שומרים בקנאות על פרטיותם. ומורגש כי חסרון כיס לא מהווה בעייה עבורם.
אתמול ראיתי מחזה מרטיט לב . השכונה שקטה רוגעת . השעה מאוחרת שתיים לפנות בוקר, אין רחש הכל שקט למעט צלילי ואלס. צלילים רוגעים שקטים נישאים . מביטה מבעד לחלון הקומה השלישית. והפעם בניגוד להרגלם החלון הוילון לא מוגף והתריס לא מורד. הסלון המרווח שלהם פרוש מול עיני ....הוא על כסא הגלגלים הממונע שלו , אשר משתמש בו בבית . הוא יושב ועל ברכיו יושבת הליידי ומניע את הכסא לצלילי הואלס. היא מקיפה את כתפיו בחיבוק אוהב והוא משפיל מבט ומצמיד נשיקה לשיערה.
לפני 17 שנים. 9 בדצמבר 2006 בשעה 8:36
