פינת הפנאי - מתחת לחגורה

אין לי הרבה חברות נפש, ממש בודדות. וחברה טובה יש רק אחת. אחת שמלווה אותי מילדות .זו אחת שכל מה שאעשה אני "הכי גדולה מכולן" רואה רק את הטוב שבי , אוהבת אותי אבל ממש אוהבת . ואף הוכיחה זאת פעמים רבות .נדיר לפגוש אהבה שכזו. יודעת בבירור שגם אם אתקשר אליה בשעה לא שעה , או באמצע עיסוק הכי חשוב שבעולם , ואבקש את הירח . היא תשאל "לאן להביא?".
מן אחת שכזו...:) ,
היא בודדה , משום מה שום קשר לא הצליח , שום מערכת יחסים לא החזיקה מעמד . ודיי חבל , כי דבר שכזה לא פוגשים כל יום . לא יפיפיה עולמית , ממש לא . ולא צריך, ברגע שמסתכלים עליה לתוך עיניה פנימה , רואים את הנשמה הענקית שבה .
מלווה אותי מילדות , שנים רבות . אני אפילו לא זוכרת איך התחילה החברות הזו. יודעת רק שמכיתה ג' , ידעתי שאם אסתכל אחורנית אראה אותה . ידעתי שאם שכחתי את המחק , אושיט את היד ואקבל . אפילו את המחברות בסוף יום לא טרחתי להכניס לילקוט , ידעתי שייעשה .
היתה לי מעין לוח תזכורות אנושי , יומיים לפני בחינה הייתה מתקשרת לוודא שזוכרת , לפני טיול הזכירה . הכינה לי דף מרוכז של חפצים שצריך להביא . וכמובן וידאה שהכל נמצא . דאגה לעשות לי סדר בפגישות עם המחזרים והמעריצים למינהם , אילתרה וקימבנה לי את כל האפשרויות שאצא חלק ובזמן.
מעולם לא ביקשתי שתעשה זאת, זה פשוט נעשה!. והפך להרגל . הרגל נוח ואהוב .
שימשה כסיפור כיסוי . בהתחלה אפילו לא חיבבתי אותה , מודה ומתוודה . ביסודי הפריע לי המבט הנעוץ בי כל הזמן . ניסיתי להתחמק אך ללא הועיל . תמיד מצאה . היו תקופות שאפילו התאכזרתי . ולגלגתי עליה באוזני כולם "הנה הכלבה שלי " (כבר אמרתי שהייתי ילדה נוראית ) .
וידוי קטן , העברתי אותה טקס יריקות . בכיתה ה' מאסתי בעיניים שהיו נעוצות בי תמיד. הפריע לי המבט . כעסתי על הדמות שהיתה ניצבת תמיד מול פתח ביתי . ממתינה שאצא בבוקר לבית הספר ומיד הולכת בעקבותי . לא ידעתי מתי הספיקה להכין שיעורים ועבודות , לא רק את שלה , פעמים רבות גם את שלי . כשהוטל עלינו עבודה , היה לי מובן מאליו שפשוט מעבירה לה את המשימה ואקבל עבודה כרוכה מעוצבת יום לפני מועד ההגשה . על מנת שאספיק ללמוד "על מה הכנתי את העבודה".
כעסתי , רתחתי והפתיל הקצר שלי ניצת . הודעתי לחבורה שלי שנשארים אחרי בית הספר . ידעתי
שגם היא תישאר . כי לא תצא עד שגם אני אצא . תנועת יד כלפי החבר'ה שלי . הושכבה על הריצפה .
מסביבה מעגל ולפי התור מטח יריקות ניתז על פניה , שערותיה , בגדיה ...הכל.
(מודה שהיום אני מצטערת על זה ).
לה זה לא הפריע , תמיד תמיד אחרי , תמיד היתה מוכנה ומזומה לכל משימה . זו היא שנשארה לנקות את הבית אחרי מסיבה . והתרגלתי ...היה לי נוח וטוב .
רק שנים רבות אחרי סיום בית הספר נודע לי , שוויתרה על מגמת אומנות , הלכה למגמה רייאלית כי אני הייתי בה . כשנשלחתי לפנימית המחוננים . עשתה את המוות להוריה והגיעה גם לשם. ביחד עם אבישי . הסאב המתוק והראשון שלי . בהתחלה היתה בינהם טינה ושנאה . לא סבלו זה את זו .
במשך הזמן פחתה היריבות . ולמדו להסתדר אחד עם השני .
השנים חלפו , טסו , אבישי בחו"ל . מגיע מפעם לפעם לחופשות מולדת . ומקיים קשר קבוע של מיילים . איתה לא זקוקה למיילים . כי היא תמיד ...כן גם היום איתי .
מזמן חדלתי לתהות , מהו המניע ? ומה פשר הקשר הזה ? כי התרגלתי .
למדתי לבטוח בה , ושיתפתי אותה בכל הסודות . אשת סוד וחברת נפש שלי . ידעתי כי לא משנה מה אגיד , אפילו הדברים האיומים ביותר , ויש אוהו ועוד איך שיש כאלה . תמיד בעיניה אני "צודקת" אני הטובה מכולם . למדתי גם לאסור עליה במפורש להיחלץ לעזרה . כי במוח "המעוות " שלה. כל דבר רע שאירע לי היתה מוכנה לחרף נפשה ולצאת למלחמה .
לפני 3 שנים , התחלתי ללחוץ עליה ש"תכנס להריון" . הסברתי לה שהשעון הביולוגי לא פועל לטובתה . וכי מגיע לה "להיות אמא" . זו המתנה הגדולה ביותר שקיימת . השיחות נבעו היות וראיתי
את האהבה העזה שהיא רוחשת לילדים שלי .
הדפתי את כל התירוצים אחד לאחד .כסף מעולם לא היווה אצלה בעייה . בת יחידה למשפחה מאוד אמידה . הוריה כבר לא בחיים כך שלא יפגעו "מהשם הרע".תמיד תוכל לבוא אלי , זה ברור ידוע שלא יפגע ביחסים . להיפך ..מתחשק לי להיות "דודה".
אפילו הרחקתי ...ואמרתי שאין צורך בתרומת זרע , אני אביא אליה את כל מי שתרצה . 😄
חייכה ואמרה שלא מעונינת באף אחד. המשכתי ללחוץ שאלתי מפורשות "רוצה ילד או לא ?" הודתה שכן, ליוויתי אותה בכל החודשים לפני הכניסה להריון טיפולים כואבים . ועד הלידה .
היום יש לה בת, הטפשונת הקטנה מביטה בה בגאווה וטוענת שהיא פשוט קופי שלי .בטח דומה לי ...אני קצת "אבא " שלה . :))
היא אמא למופת . ואני מרגישה שעשיתי דבר טוב . היא מאושרת ...וכן גם אני מאושרת .