אני לא מרגישה עליונות על נשלטים או על גברים בכלל, וגם לא ארגיש עליונות על העבד העתידי שלי. אני יודעת מה טוב לו יותר ממנו, מעצם קיומה של האקסיומה. פשוט טוב יהיה, לו ולי, שאני אהיה הצודקת. טוב לו וטוב לי יהיה שהוא יסגוד לי; לבגדיי, לביתי, לגופי, ולרעיונותיי. אמנם אדריך אותו ואשנה אותו מאוד, אבל גם בוודאי אתרגש מאישיותו, מדעותיו, מחכמתו ומרעיונותיו המקוריים, והוא יפרה אותי וירגש אותי. גם אם הייתי רוצה, כיצד בכלל אוכל להרגיש עליונות על מי שמרגש אותי כלכך?
אני לא מרגישה עליונות גם על גברים שולטים, על גברים שמנים, או על פרחות מקסימות. על ילדים קטנים או על זקנים. על עובדי נקיון ואפילו לא על שקרנים. כלפי חוץ אולי אגעל מהאחרונים, אבל בתוך תוכי, בגרעין, אני אנסה להבין אותם. מה הם חווים, למה הם עושים דברים, מה מניע אותם.
יש תכונה אחת ויחידה בעטיה אני אכן חשה עליונות והתנשאות כלפי אנשים אחרים, אפילו לא במודע. תכונת הסובלנות. אני מכוונת ליכולת לנהל שיחה משמעותית עם מישהו שדעותיו שונות מאוד משלך. היכולת שלך ללמוד ממנו, להינות מדבריו, בלי הכרח להשליט את דעתך או אפילו להביע אותה.
זה נשמע קל. הרבה אנשים מגדירים עצמם סובלניים. אבל אימרו לי, נניח אנשי שמאל: האם תוכלו פעם אחת. פעם אחת בלבד, ללכת לרב שחתם על מכתב הרבנים, לשמוע ממנו למה הוא חתם, מה הרעיון מאחורי המכתב, לשאול על עוד ועוד פרטים, ולא להגיב כלל? ואתם, אנשי הימין, התוכלו פעם אחת, פעם אחת בלבד, ללכת ליהודי שתומך ביוזמת השלום הערבית, להבין ממנו למה הוא תומך, לשמוע את רעיונותיו, לשמוע אותו מתלהב מהם, ומסביר, ולא לתקן אותו?
פשוט להקשיב. לא צריך להתווכח, לא להתפלמס. לא צריך בסוף הדברים להגיד בנימוס "תודה, אבל אני מתנגד/ת לדבריך". פשוט להגיד "תודה". תודה שהסברת לי דברים חדשים. תודה שהעשרת קצת את חיי ברעיון חדש, ושלא התעמקתי בו עד עכשיו.
מותר לכם. נסו את זה, בהזדמנות הראשונה. רק פעם אחת.
העבד שלי יהיה כזה. אני אשנה אותו להיות כזה, פעם אחר פעם עד שהוא יפנים. תהיה לו דיעה מוצקה ונלהבת בהמון נושאים והוא יפיץ אותה לכל עבר. או שלא תהיה לו. לא משנה כלכך. אבל כאשר מישהו אחר מסביר לו, לא יהיה לו צורך להתווכח, כשלא צריך. גם אם הוא לחלוטין לא מסכים, וזה בוער. הוא ישמע, יקשיב ויגיד תודה. תודה שהעשרת אותי. למדתי ממך.
לפני 13 שנים. 13 בדצמבר 2010 בשעה 21:06
