לפני 13 שנים. 25 בדצמבר 2010 בשעה 14:06
הוא ליטף בעדינות את רגלה, שרק היא הייתה פרושה לעברו בחוסר תשומת לב, על הדום שחור. היא היתה בוחנת את מסך המחשב, לעיתים מקמטת את מצחה היפה, מתקנת עיצוב של עטיפה חדשה, יצירת כפיה. תנוחת גופה אומרת כרגיל נינוחות, ומהצד שלה כך היא גם הרגישה.
אבל מצידו, בדיוק אותו הגוף ואותה התנוחה הנינוחה זעקו לעברו "אני מושא להערצה!". הוא רכן בזהירות ונשק לכף רגלה החשופה המושטת על ההדום, והחל לנשק כל בוהן, בעדינות, שפתו התחתונה על הבוהן ושפתו העליונה על הציפורניים המשוכות לק אדום, כאשר הלשון חוקרת את התפר ביניהם, מתחננת.
זו הדרך היחידה בה לשונו העזה להתחנן על רצונותיו ליחסיי מין. לא בדיבורים. הוא היה ביישן. נראה לו פחיתות כבוד לבקש ממנה בקול רם וגס את מה שבער בו. להוציא לעברה ב"בהמיות גברית" את רצונותיו שלו. הלשון על הבהונות הייתה דרך טבעית יותר בעיניו, עדינה, מענגת ולא ישירה מדי.
וכמובן, זה שהוא החזיק את עצמו כבר שבוע בשבילה גם קצת תרם.
"יקר שלי! אתה אוהב אותי..." צחקקה לעברו במתיקות. עיניהם נפגשו לראשונה הערב, והיא הבינה בדיוק את מצבו. המראה הגברי, חצי ערום, קרוב אליה, היה פשוט יפה. הרגישה חמימה, נינוחה, ביתית מאוד. איכשהו זה התאים והשתלב אצלה מצויין עם תחושת העומס בעבודה. עבודה מהבית. ליטפה לו באהבה את פנים הירך.
"אבל אין כל כך זמן עכשיו יקר שלי. יש לך עוד לנקות ולהרים את הדברים מהשטיח. וגם לעשות כלים, ואתה קצת איטי בדרך כלל, נכון? ולי יש לגמור להכין לעצב את העטיפה, ולבשל צהריים לילדים למחר..
הוא, מצדו, נהיה מודע לכך שעיניו המשיכו להתחנן. וגם העז קצת להתווכח, היד על הירך שלה מעודדת אותו לדבר: "לא נכון. הבית עוד נקי מאתמול, ואין בכלל דברים על השטיח..כמעט. וכלים.. נו"
תחושת הנינוחות, השובע והרוגע שלה לא פסה, ואין סיכוי בעולם שתשנה אותה. "לא כל כך בא לי עכשיו, אני עסוקה." טפחה פעמיים על ירכו עם אצבעותיה, לסיכום. ואז חזרה להסתכל במסך משועשעת מתסכולו, והוסיפה בחיוך "אבל ברור שאתה יכול לאונן, בשירותים, בשקט. אם אתה רוצה. בשמחה, יקר שלי."
"אני צריך אותך. אני רוצה אותך." אמר בקול שקט, מבויש. בוער.
משהו בביישנות הזו ובביטוי של הרצון שלו ורק שלו, הזיז בה משהו, גרם לה להרגיש לא נוח לשנייה. באותו הרגע, היא הבינה משהו. והוא לגמרי לא.
"אם אתה רוצה אותי, אתה צריך לעבוד בשביל זה"
"מה, מה? לא ... הבנתי".
"לעבוד. לעשות בשבילי, לשכנע אותי. אתה חרמן נורא. אני כרגע לא. גם לא יבוא לי אם הכל יבוא לך בקלות. אתה הנשלט, העבד, לא? אז הנה, אתה צריך לעבוד. קשה. שכנע אותי, רגש אותי."
מייד השתלטה עליו תחושה חזקה ומשתקת של חוסר אונים. התבייש ולא הבין מה היא רוצה ממנו. ממילא הרגיש גס רוח, ואשם על רצונו במין. האשמה גרמה לו להיות גמלוני, ומודע לעצמו מדי. לא דיבר, ולא הניע איבר למשך כמה שניות.
היא נאנחה "הכל צריך להסביר לך. להגיש לך בכפית לפה. אתה צריך לפתות אותי, לשכנע אותי"
"אה!" נזכר.
את זה הם כבר תרגלו, לתמלל את הרגשות שלו. הוא חש פתח יציאה, והלך על מה שכבר הכיר. על מה שכבר לימדה אותו.
"אהובתי, אני לא יכול שלא לחשוק בך, כשאנחנו באותו החדר לבד. אני צריך אותך בתוכי, בנשמתי. אני צריך לשמוע את הקול שלך מבפנים, ואני חייב את המגע שלך. אני לא יכול לחיות לאורך זמן בלי המגע שלך" (כאן הוא נזכר שהיא מתגרה לעיתים כשהוא מתחנן לסקס) "אני מתחנן למגע שלך. אני.."
"תופיע לפני."
פתח היציאה נסגר. שוב תחושה חזקה, משתקת. הביט בה בלי יכולת אפילו לשאול.
"תעבוד. תאונן מולי, בצורה מושקעת, יפה. אומנותית, סקסית. מפתה. תרקוד." ואז התרווחה בכיסאה, הביטה בו מעט מלמעלה, ובטון מלא פאתוס של תיאטרון רוסי, כשהיא מדגישה כל אותR , ציוותה
"Preform. For me."
רגש מעורב הציף אותו, של ריגוש מיני, ובושה בעת ובעונה אחת. והיא מצידה חייכה כשהביטה בו, אבל המבט שלה היה חזק, דורש, ומצפה לתמורה. ללא ספקות. הוא חייב לעשות את זה.
מעולם לא רקד מלבד בחתונות, וגם זה בצורה מאולצת. גבר טיפוסי רגיל, שקט מופנם וביישן. מעולם לא סמך יותר מדי על מראהו, או על תנועות גוף, שיעשו עבודה של פיתוי. רק הראש שלו עבד בשבילו. תמיד הוא חיכה שהיא תפתה אותו, כי ככה "ראוי". כי נשים הן אלה שעושות את הדברים האלו. עם הגוף המשגע שלהן. לא גברים. לעיתים, כשאמרה לו שהוא סקסי, זה החמיא לו בטירוף, כי ידע שהיא תמיד דוברת אמת. אבל לא הבין *באמת*, איך זה יכול להיות שהגוף *שלו* סקסי.
הוריד את חולצתו ומכנסיו במבוכה, ירד על ברכיו ערום, והחל לאונן מולה. המבוכה הלכה וגברה. והיא לא אומרת כלום. הוא רצה להראות לה כמה כנוע הוא, וכופף את גוו, ואח"כ מייד התחרט. הוא נזכר בכל הסיפורים על הנשלטות הכוסיות, שמרצות את האדון שלהם, ומציגות את גופן לראווה על הרצפה. פיסק את רגליו כשהוא על ברכיו, וקימר את גבו לפנים תוך שהוא מנסה בצורה מגושמת לשמור שיווי משקל וגם לאונן, כשהוא נע בחוסר נוחות. אח"כ הרים את הישבן (בכל זאת, החלק המוצלח בגופו).. וניסה לאונן תוך כדי.
"מה אתה מנסה לעשות?"
האדים. "כאילו, להציג את עצמי, את הגוף זאתומרת.." הבושה אכלה אותו. כמה מגושם הוא. כמה כבד.
-"למה הפסקת?"
-"כי אני מתבייש, כי אני לא יודע מה לעשות ואת לא עוזרת לי!"
הוא התחיל שוב לנסות סתם לשבת לאונן, לפניה, בייאוש ובבושה, וגם בכעס קצת עליה.
היא סימנה לו להפסיק ולהסתכל עליה.
"אתה מבין למה אתה מתבייש? ברור לך למה אתה רוצה שאני אעזור לך?"
"למה?"
"כי אתה חושב רק על עצמך. לא עליי."
"מה זאת אומ..". הנידה בראשה, והמשיכה לדבר.
"אתה מרשה לעצמך להתבייש, לרחם על עצמך. אתה חושב שמותר לך. אבל זה לא סקסי. להתבייש, זה לא לחשוב עליי. על מה שאני רוצה לראות עכשיו"
"אבל אני לא שולט בזה!"
היא הסתה אותו מייד, בלי כל כוונה להיכנס לוויכוחים מטופשים. היא הביטה בו במבט שלה. המבט שהכיר, המבט של "הדברים, יקר שלי, הם כמו שאני רואה אותם".
"אתה בתפקיד. אתה צריך להיראות ייצוגי בשבילי. ועכשיו. התפקיד הוא של הגבר של החיים שלי, שמראה לי כמה שהוא סקסי ושמציג לפניי את הזין שלו בגאווה. ומפתה אותי בעיניים שלו. זה כל מה שאתה כרגע. תתחיל לעבוד."
באותו הרגע רצה למות. הוא התחיל לאונן מחדש, בכבדות. היא הצביעה על העיניים שלה. "אני מסתכלת. תתכוונן אליי". הכבדות מעט נעלמה, הוא שפשף את האיבר ביותר מרץ, והצליח אפילו להרים עיניו אליה. היא לחשה "בהתחלה תשחק, ואחר כך תהיה. תכניס את הבטן".
הוא חייך אליה, מעט במבוכה ומעט בהכרת תודה. והמשיך, מבליט את הזין שלו כלפיה, מראה לה אותו, ומכניס את הבטן שלו, וכל הזמן מסתכל בעיניה הצופות בו. היא שמה לב בפניו, איך המודעות שלו מופנית לאט מבפנים כלפי חוץ, אליה, והמבט של הבושה פינה את מקומו למבט מרוגש מינית, של משרת. גבר שמשרת אותה ואת המאוויים שלה, ומציג את עצמו לה. התחושה הזו שלו, של נתינת שירות, גרמה גם לזקפה המוצגת לראווה שלו להתפקע. ואז היא שוב הפסיקה אותו.
"אני לא אוהבת את האחיזה שלך. תסובב את היד. שהאגודל מתחת לזין והאצבעות כלפי מעלה."
התנועה החדשה הייתה גסה. הזין נטה יותר כלפי מטה, והיה קשה לו להתחכך עם הזרת בראש הזין. קצת כאב לו. אבל תנועות היד משכו את הזין ושוו לו מראה ארוך יותר. הוא הרגיש קצת כמו סרט כחול מאוד לא טבעי, מאוד משוחק, זול ושובניסטי על פועלי בניין או משהו. היא מצידה נהנתה מאוד מהאחיזה החדשה. "מצוין. אחלה גבר. גבר עם צינור שמשפריץ".
הבושה שתקפה אותו בעקבות ההערה שלה התחלפה מייד בריגוש. היא ראתה את סחרחורת הרגשות שבו, והתרגשה ממנה בעצמה. שלחה את ידה וצבטה את פטמתו בחזקה. הוא פלט צווחה דקה לא רצונית. היא רמזה לו בידה להמשיך לאונן, אך הנידה בראשו בחוסר שביעות רצון. "אני צריכה גבר" אמרה בטון פרקטי. "גבר שלא שם זין. עם מבט גברי, מפתה. עם קול עמוק ונמוך. נוהם ומגרבץ".
הוא אונן מולה, בתנועות גסות כלפי מטה, כשהוא מביט בה ועוטה על עצמו את המבט שרצתה, מסיכה של גבר קשוח. שמוכן להכל. צבתה אותו שוב באותה פיטמה, שוב ושוב, בחזקה. היא ידעה שהוא יהיה חייב לצעוק. ואכן, הוא השמיע נהמה עמוקה כפי שרצתה. ולא הסיר ממנה את המבט הגברי, הבטוח והמפתה לרגע. היא הנהנה בחיוך, מאשרת. הוא מצידו מייד הרגיש תחושה אלימה ומשפילה של ריקון מתוכן. שחקן, בובה. אבל הוא לא היה יכול יותר להפסיק לשחק.
היא הביטה בו, גבר מאצ'ו יפה ועירום, שמאונן מולה ושולח לה מבטים מפתים גבריים. יציר כפיה. היה לו מראה נהדר. מתאים. שוב התרווחה בכסא, תוך כדי שהיא מחככת את ירכיה, מרוגשת ולחה.
"תמשיך גבר" אמרה, כשהיא תופחת באצבעותיה על משען כסאה, נותנת לו את הקצב הרצוי. הוא התפוצץ בשניות. מלכלך את עצמו ואת סביבתו הקרובה.
היא נאנחה בחיוך רחב, והוא החל לצחוק בצחוק משוגע, משחרר, לא רצוני, מעט מפחד ממה שקרה. הביטה בו והכריחה אותו להביט בה.
"מה אומרים?".
"תודה, אהובה שלי, תודה, תודה".
"בשמחה, יקר שלי".
לאחר מכן היא הסתובבה חזרה למחשב, לעבוד על עיצוב העטיפה. חשה, בצער מה של לאחר מעשה, שהיא ממש צריכה אותו בתוכה. עמוק. תוך כדי כך הפטירה בחיוך, תוך שהיא מדגישה את המילה השלישית:
"אז, כמו שאני אמרתי, גבר, יש לך לנקות ולהרים דברים מהשטיח, ולרחוץ כלים."
