שליטה אמיתית, עבדות אמיתית

זה מטורף אבל,
חופית תמיד צודקת. תמיד.

אני לא מרגישה עליונות על נשלטים או על גברים בכלל, וגם לא ארגיש עליונות על העבד העתידי שלי. אני יודעת מה טוב לו יותר ממנו, מעצם קיומה של האקסיומה. פשוט טוב יהיה, לו ולי, שאני אהיה הצודקת. טוב לו וטוב לי יהיה שהוא יסגוד לי; לבגדיי, לביתי, לגופי, ולרעיונותיי. אמנם אדריך אותו ואשנה אותו מאוד, אבל גם בוודאי אתרגש מאישיותו, מדעותיו, מחכמתו ומרעיונותיו המקוריים, והוא יפרה אותי וירגש אותי. גם אם הייתי רוצה, כיצד בכלל אוכל להרגיש עליונות על מי שמרגש אותי כלכך?
אני לא מרגישה עליונות גם על גברים שולטים, על גברים שמנים, או על פרחות מקסימות. על ילדים קטנים או על זקנים. על עובדי נקיון ואפילו לא על שקרנים. כלפי חוץ אולי אגעל מהאחרונים, אבל בתוך תוכי, בגרעין, אני אנסה להבין אותם. מה הם חווים, למה הם עושים דברים, מה מניע אותם.
יש תכונה אחת ויחידה בעטיה אני אכן חשה עליונות והתנשאות כלפי אנשים אחרים, אפילו לא במודע. תכונת הסובלנות. אני מכוונת ליכולת לנהל שיחה משמעותית עם מישהו שדעותיו שונות מאוד משלך. היכולת שלך ללמוד ממנו, להינות מדבריו, בלי הכרח להשליט את דעתך או אפילו להביע אותה.

זה נשמע קל. הרבה אנשים מגדירים עצמם סובלניים. אבל אימרו לי, נניח אנשי שמאל: האם תוכלו פעם אחת. פעם אחת בלבד, ללכת לרב שחתם על מכתב הרבנים, לשמוע ממנו למה הוא חתם, מה הרעיון מאחורי המכתב, לשאול על עוד ועוד פרטים, ולא להגיב כלל? ואתם, אנשי הימין, התוכלו פעם אחת, פעם אחת בלבד, ללכת ליהודי שתומך ביוזמת השלום הערבית, להבין ממנו למה הוא תומך, לשמוע את רעיונותיו, לשמוע אותו מתלהב מהם, ומסביר, ולא לתקן אותו?
פשוט להקשיב. לא צריך להתווכח, לא להתפלמס. לא צריך בסוף הדברים להגיד בנימוס "תודה, אבל אני מתנגד/ת לדבריך". פשוט להגיד "תודה". תודה שהסברת לי דברים חדשים. תודה שהעשרת קצת את חיי ברעיון חדש, ושלא התעמקתי בו עד עכשיו.

מותר לכם. נסו את זה, בהזדמנות הראשונה. רק פעם אחת.

העבד שלי יהיה כזה. אני אשנה אותו להיות כזה, פעם אחר פעם עד שהוא יפנים. תהיה לו דיעה מוצקה ונלהבת בהמון נושאים והוא יפיץ אותה לכל עבר. או שלא תהיה לו. לא משנה כלכך. אבל כאשר מישהו אחר מסביר לו, לא יהיה לו צורך להתווכח, כשלא צריך. גם אם הוא לחלוטין לא מסכים, וזה בוער. הוא ישמע, יקשיב ויגיד תודה. תודה שהעשרת אותי. למדתי ממך.

בפוסט הקודם כתבתי "מדבר" במקום "מדברת". לקח לי המון זמן להחליט לתקן אותה, ולו רק כדי שהפוסט יהיה נקי. פשוט התאהבתי בטעות הזו, אחרי הדיון אתמול.

חישבו עליי כגבר, חברים.

אנחנו צודקות, וזה העיקר בחיים.

זוהי הנחת היסוד ב"משחק" החדש שלנו. ההנחה כי הרצונות שלנו הנשים ראוים לכבוד, והצרכים שלנו הם הגורמים הכי החשובים בחיים. על פיהם יישק דבר. כל הרצונות כולם:

הרצון שלנו לאהוב בפראות, ללא גבולות, את הגבר האחד שלנו ולחיות רק איתו.
הלבדות שלנו.
הצורך שלנו בהגשמה עצמית,
הרצון שלנו להגדיר את החיים שלנו רק בעצמנו, בחיים שוויוניים, או לא שיוויוניים.
הצורך שמישהו ישים לנו גבולות.
הצורך שלנו בסדר ונקיון, או בחיים בבלאגן.
הרצון שלנו בדייט ראשון מהמם, מצחיק וסוחף, שאחריו זיון חזק מאוד, שמזיז איברים פנימיים מבפנים.
הצורך שלנו בדייט ראשון מהמם, מצחיק וסוחף, שאחריו אומרים "תודה" ונפרדים כל איש לדרכו.
העצבנות שלנו בזמן מחזור.
החרמנות שלנו בזמן מחזור.
הכעס שלנו כשדברים לא נעשים כשורה, שוב ושוב.
הביטוי הקולני מאוד של הכעס הזה.
הרצון שלנו לקבל בתחת, לפעמים. או לחילופין, שמישהו יירד לנו שעות.
הצורך להיות עצלות, להתפנק,
הצורך שלנו באמא שלנו.
או החלום לקום בבוקר שמשי, ולרדת לבריכה הפרטית, ולשחות, בלי שאף אחד ידבר איתך.
ועוד.

הכל הכל נכון, וצודק. והוא העיקר והמצפן במסע החיים.

וכמה הבהרות. זה בסדר שלאחרים יש אקסיומות אחרות, עוד אחזור לזה בפוסט הבא. אבל זוהי האקסיומה שלי. העבד האמיתי שלי יקבל אתה, וזה יהיה עיקר מהותו כעבד. אני יכולה לדבר עם אנשים מקסימים בעליי אקסיומות אחרות. השאלה היא רק אם הם מספיק סובלניים כדי לדבר איתי. ואם לא, זה לא בסדר מצידם, אבל אני מבינה את הקושי.

ואין טעם לנסות לערער על הנחת היסוד. כמו שבמשחק שחמט, אין טעם לערער על הנחת היסוד שפרש הולך שני צעדים קדימה ואחד הצידה.
אפשר כמובן לשאול למה זאת הנחת היסוד שלי ולא אחרת. שאלה טובה, אך לא רלוונטית. כמו שאפשר לשאול מה עבר לממציא השחמט בראש כשחשב על המהלך של הפרש. זה לא כלכך חשוב למשחק, נכון? זאת הנחת היסוד. שאלה כזאת מעניינת אותי כי היא בעיקר מעידה על הספקנות של השואל. משהו כמו "אני פוחד משחמט. מעניין מה עבר לממציא בראש..." וכו'.


המכונית נעצרת. הזוג נשוי, כבר הרבה שנים. האשה יורדת מכסא הנהג, הגבר יוצא עם התיק שלה, וקצת משתהה לדבר עם החברים שהגיעו. האשה נגשת קצת מרוגזת וסוטרת לו, בקטנה, לא חזק או מכאיב, רק כדי להסב את תשומת ליבו.
"רפי. אנחנו מאחרים. מה אתה מקשקש!"
הגבר מסמיק קצת, ואומר "את צודקת לגמרי. שכחתי לרגע".
"למה אני צריכה תמיד לפקס אותך?"
הגבר מיישיר אליה מבט ואומר "נכון. נכון. את צודקת לגמרי."
והם הולכים, והגבר מחייך אל החברים, "ככה זה אצלנו".

לדעתי הגבר צריך היה להשתדל יותר. לשים לב לצורך של אשתו ביעילות. אני בטוחה שיעשה את זה בעתיד.
אם המצב היה בדיוק הפוך (תחליפו גבר באשה ולהפיך, בסיפור) הייתי מרגישה שהגבר המכה נוהג בבהמיות גסה. והאשה מוכה.
ככה זה. ככה עובדת האקסיומה.

(עוד לפני שכתבתי אותו, כבר אני לא אוהבת את הפוסט הזה. הוא מס שפתיים נלוז, כך אני מרגישה, ובעיקר שיטחי מאוד. אני כותבת אותו בכל זאת כי הוא הכרחי. הוא בסיס להמשך, שעליו אולי יתגלו תובנות אחרות).

למה אני מחפשת עבד? כי הגירושים היו קלים מדי.
גירושים בלי ילדים. הרכוש? למי בכלל אכפת, כשהרגשות בוערים? נפרדים ממי שאתה אוהב באמת, מתנתקים, והולכים. כמו פלסטר מזוהם בן חודש, עם ציור מקורי קטן של דאלי עליו. כואב כשמורידים, כשאת זורקת את מרגישה שהוא היה עלייך יותר מדי זמן, ורק אחר כך את מתחילה לחשוב מה זה אומר.

אני "אשמה". נכון, אין אשמים בזוגיות, אבל אני אשמה. הדפתי אותו ממש, וכשלא הצלחתי להדוף, כשלא היתה לי סיבה, דעכתי. רק כי הוא שם. ועדיין אהבתי אותו בכל ליבי.
יש נתק, כך הבנתי, בין היכולת הגדולה שלי לאהוב אדם, ובין הרצון שלי לשמור על טריטוריה. אני צריכה שדברים יעשו כדבריי כדי לפרוח. גם בעבודה, ובעיקר בביתי. בעבודה אני כובשת שטחים, עובדת עד שעות מצחיקות מאוד.
ובבית - שהוא יילך לפי נשימותיי. לא פחות. כשהוא מסדר או מנקה, שיעשה את זה כשפניו מופנות אליי. שלעולם לא אראה את הבגדים שלו זרוקים. ובעיקר לא את הנעליים. אללי! יום שלם של כעסים ודיכאון.
ובעיקר, שלא יכעס עליי כשאני משאירה בגדים על הרצפה, או חלקים מעטיפות של תחבושות על הכיור. זה הביית שלי.

ואני יודעת. זה מטורף. זה בלתי אפשרי לחיות ככה בזוגיות "אמיתית". אבל רגע, מה זה "אמיתית"? מי קבע? הרי לא חינכו אותנו, הסרטים האמריקאים, ש"רק אתה אמיתי בשבילך"?
איך אוכל לבדוק מה אמיתי בשבילי? אני חייבת לעשות ניסיונות קודם.
כן, על בני אדם.

אני צריכה עבד. אמיתי.

הבלוג הזה, בתקווה שוא יוסיף להיות קיים. יעסוק בשליטה נשית אמיתית, ובעבדות אמיתית.
יש המון סוגים לשליטה ולעבדות כזאת. ככה התמלא לי הראש ואני צריכה לפרוק, ולחפש מה טוב לי בדרך. אז הבלוג הזה הוא מין חיפוש שלי, את העבד האמיתי שלי, או העבדים האמיתיים שלי, שעובר דרך המון תובנות.

אז דבר ראשון אני רוצה להבהיר - אני חושבת שכולם בסדר, גם אלה שלא מתאימים לי כלל. למשל, שולטים הם בסדר גמור, בעיניי. עבדים שרוצים ללקק מגפיים חצי שעה בשבוע הם אחלה אנשים. אני אוהבת לדבר איתם. הם לא מה שאני מחפשת אבל הם עוזרים לי הרבה בחיפוש שלי. מונוגמיים/יות, פוליגמים/יות, זה פשוט כיף, לדבר עם אנשים (:.

באשר לחיפוש שלי - אני רוצה עבד אמיתי. אמיתי אמיתי. גבר, בלי זכויות יחסית אליי. ובעיקר בלי יכולת לסיים את הקשר לבדו, בלי שאני אחליט על כך. עבדות אמיתית לא יכולה להסתיים על ידי הנשלט. ההגדרות עדיין לא ברורות לי, וכאן מגיע הבלוג הזה.

אני לא אנצל אותו, אבל כן.. אשנה אותו. והוא יודה לי על כך מאוד.
נראה מה יוליד יום.

שוב נכנסתי לצ'ט.
כשרק הכרתי את האתר לא הבנתי למה כל פעם אני נכנסת לצ'ט בהתרגשות כזאת. אחרכך שמתי לב שהיא מחולקת לשתיים. מחד, היא כמו ההתרגשות שלי כשאני נכנסת לאולם אירועים. וואו! אני יכולה לדבר עם אנשים! לשמוע את סיפור חייהם, להבין מהמניע אותם, לחוות איתם את התחושות שלהם, את התשוקות שלהם, לשתף אותם בשלי.
ומאידך וכמעט להיפך, תחושה של לבדות, והתעוררות של יצירתיות מוזרה. כמו ילדה בת חמש שמכניסים אותם לבדה למחסן גדול עם כלים ישנים. וואו! אני יכולה לשחק, וליצור! הנה ארגז ישן, אני אהפוך אותו על גבו, אצמיד לו את הקרטון הזה פה.. ואחדיר לו מאחור מקל של מטאטה, ואקשור עם החבל הישן, ואוו! זה בכלל לא חבל, זה מושכות, וזה לא ארגז, כי עכשיו זה סוס שיקח אותי לתוך האגדות הישנות...

אני נוהגת לפנות לאנשים על סמך הפרופילים או דברים אחרים שמעוררים בי עניין. לגמתי לאט מהקפה והתבוננתי. הנה, מצאתי מישהו בניק "מדליק גפרור". ניק מעניין. מגרה. בדקתי בפרופיל שלו. קצת סטנדטי מדי לטעמי, אבל אהה, הוא מחפש להשלט מנטלית ולהתרגש מחדש. גם אני רוצה להתרגש, לא? קדימה.
בלי לחשוב פניתי אליו בפרטי וכתבתי "ניק מעניין". אנחנו מתחילים לצ'וטט, ואני מתעלמת מכל החלונות הפרטיים האחרים ומתעמקת בשיחה איתו. אני חושבת שזה מאוד מכבד ככה, אותי ואותו. זה קשה להתעלם מכלכך הרבה חלונות, אבל משתלם. השיחה נעימה, הוא אינטילגנטי. נשוי פלוס שלושה ילדים. הוא רוצה שולטת מנטלית ומינית, לריגוש הדדית, ושאל אותי מה רצוני. אמרתי לו שאני רוצה עבד מין כרגע, אבל כזה עם מחוייבות אליי, שיבטיח שלא סתם יברח לי בפחד על השנייה הראשונה .

“ומה עם האשה?” אני שואלת, “למה שלא תתרגש איתה?”
"אין סיכוי. אישתי נגעלת מכל העולם הזה. לעולם לא תשלוט בי. אני רוצה לחוות שליטה, חוסר אונים. אני רוצה להיות אמיתי עם עצמי"
אין לי סיבה לעשות לו רגשי מצפון, או הרגשה רעה. בטח לא בשלב כזה מוקדם של יחסינו. במקום זה, אני מגלה הבנה אמיתית למצבו, ואנחנו ממשיכים לחפור האחת את השני בעיניין מוזר, גובר והולך .אני חייבת להודות שזה שהוא נשוי פלוס עשה לי משהו חשוד ונעים בקצה הגב התחתון, אבל עדיין לא זרמתי, ניסיתי להתרכז ולהבין לאן בכלל הצ'ט הולך איתו.

קפץ לי עוד חלון פרטי. שתבינו, אני תמיד אוהבת שקופץ לי עוד חלון. כמו מתנה קטנטנה שקיבלתי. ואפילו בחינם, כי אני לא עונה כמעט אף פעם. הפעם זה “פראי לאילוף” ששואל אותי " בא לך לשלוט בי? אני עבד טוטלי. יהיה לי גם הכבוד לשלם לך כמה שאת רוצה על השליטה שלך"
כאן אני חייבת להודות במשהו קצת מביך. מעולם עד אותו הרגע לא יצא לי לחשוב על הקשר בין כסף לארוטיקה. כלומר, כן, אני יודעת שיש תעשיית מין בארץ, אבל תמיד הרגשתי כאילו זה משהו רחוק, שיטחי ורדוד, שלא מועיל לא לי ולא לשאר עולם, ואף פעם לא יהיה קשור אליי או למין כמו שאני מבינה אותו. ההודעה התמימה של פרטי לאילוף, באמצע השיחה שלי עם גפרור, גרמה לי להתרגשות שפשוט לא יכולתי להתעלם ממנה. רגע קטן של התגלות. כן, בדיוק כמו הילדה שראתה את הסוס במקום ארגז.
התאוששתי מעט מעצמי, ואז הודיתי לפראי בחום על הצעתו. ואמרתי לו שהוא אולי עשה לי את היום. ושעוד נדבר. ושוב תודה. ואז, מתרגשת, פניתי לגפרור:
“תגיד, כמה כסף יש לך? “.
“ מה זאת אומרת? מה זה קשור?”
“ אל תדאג, עוד לא הבנת את כוונתי, מה המעמד הכלכלי שלך?”
“בינוני כזה, את יודעת, אני מצליח לשרוד, גם אם המשפחה והכל."
“מצוין! בא לך לעשות קצת כסף מהצד?“
“איך זה יקרה?”
“אני אשלם לך, ובתמורה תתן לי שירותים כלשהם. בעיקר מיניים."
“אהם"
ואחר כך הוא מוסיף:
“ולמה תשלמי על משהו שתוכלי לקחת בחינם?"
“בגלל מה שאמרתי לך בהתחלה. אני מחפשת קצת מחוייבות במין. אם אני אשלם לך, אני אהיה בטוחה שלא תרצה סתם לברוח. אל תפחד, אני לא נושכת, אבל גם לא שגרתית, וההצעות שלי אולי ירתיעו אותך קצת. הכסף ישמור שתתן לי תמורה בכל זאת.”

אחרי היסוס קל החלטתי קצת להפתח יותר
“תראה, אני עורכת דין, די מצליחה. סביר שאני מרוויחה יותר ממך, כך ייצא ששנינו נהנה,
ושנינו נרוויח. מה אתה אומר?” כמעט ולא חיכיתי לתגובתו. וואו איזה כיף זה יהיה! קצת חששתי, אז עשיתי קצת בירורים בצ'ט ובאינטרנט מי האיש כדי להיות בטוחה. אפשר למצוא המון ככה. תתפלאו.
---------------------------------------

יש לי פטיש לאסטטיקה. אני מרוגשת מינית מהפרטים קטנים האלו. אני מתגרה מתאורה שמשרה אווירה נכונה, מוילון מעוצב, דרך ביגוד מתאים, ואפילו העמדה נכונה של אנשים. זה מגיע עד לכאורוגרפיה של תנועות האצבעות שלהם. שליטה נשית היא מילה נרדפת לאסטטיקה לדעתי. לאלגנטיות, לתחושה של עושר, של מעמד ושל היררכיה שמושגים מתוך הפרטים הקטנים קטנים של החיים. הדר ופרפקציוניזם. אם הכל מתוכנן נכון, הריגוש שלי מקסימלי.
אני חושבת שהוא הופתע מאוד כשהוריתי לו לבוא למתנ"ס ביפו- בת-ים. אני בטוחה שעברו לו בראש המחשבות שתמיד עוברות גם לי, שאולי אני לא ממש מלכה אמיתית. מה כבר יכול להיות סקסי במתנ"ס רעוע בבת-ים? אז זהו, שיש לאחי מפתח לחדר ההופעות הקטן שם. אני מאוד אוהבת אותו, כי יש שם כורסת במאי מוגבהת מקטיפה חדשה, כנראה חלק מאיזו תפאורה, שנשארה על הבמה רק בשביל שהבמאי ירגיש מלך, והיא נמצאת על מדרגה מוגבהת בירכתי הבמה, כך שהיא צופה על הבמה, מתוך הבמה עצמה. השחקנים משחקים לפניה. אני לא מכירה את הבמאי/ת אבל אין ספק שהוא או היא קצת מגלומן/ית. זה בסדר, כי גם אני.

הגעתי קצת לפניו. מאוחר בערב. אין נפש חיה. פתחתי את הדלת ובדקתי את עצמי קצת במראה בשירותים. חליפת עסקים אפורה מבריקה ומעט כוחנית, חולצה לבנה פתוחה, צמודה ומבליטה, שעון, שרשרת, טבעת יהלום. יוקרה אמיתית ללא זיוף. הלכתי לחכות לו בחוץ. הוא הגיע וחייכתי אליו בחמימות. ראיתי אותו סוקר אותי ובולע רוק. הוא לא רגיל לדבר עם, נו, נשים כמוני. הרגעתי אותו, והסברתי לו שגם אני מתרגשת, לא פחות ממנו, וזה נורמלי לחלוטין.
נכנסנו לחדרון ההופעות ועלינו על הבמה תוך כדי שאנחנו ממשיכים לדבר. חיבבתי אותו, אחרי שהצליח להתאושש מהמראה הראשוני שלי, הוא היה בהחלט.. גברי כזה. מטר שמונים, שיער חום עם בלורית. איש משפחה למופת. קצת ציני, חיוך אבהי, חי מאוד. אחד שמראה לי שהוא עושה את הדברים מבחירה, בשלמות, בשליטה מלאה על חייו. הוא נתן לי להרגיש בבית, יזם את הקירבה ביננו, ועודד אותי מאוד.

יהיה כיף לשבור את כל זה.

עליתי על הכסא והתיישבתי. נשען על כסא הבמאי, היה מקל מנהיגות כזה מעץ. התלבטתי מאוד, אבל עזבתי אותו כי אני אוהבת נורא את האצבעות שלי. סימנתי לו להתקרב באצבע מורה ארוכה ומושלמת. הוא התקרב אלי ותוך כדי התחיל לשאול בחיוך
“אז איך זה הולך לה..”
הסיתי אותו. “עכשיו רק תקשיב" הוא הגיע ונעמד למרגלותי. הראש שלו מגיע לי לקו החזה. התאורה עליו, אני מעט בחושך.
חיכיתי מעט, מתבוננת בו ישירות, כמו במאית שרוצה להבהיר לשחקן מי הבוסית. הוא קצת הובך. אבל הבין והתרצה, וחיכה בדממה, עד שדיברתי.

“למשחק שלנו יש חוקים. אני אשלם לך יפה כדי שתעמוד בהם. אתה בכלל רוצה לעמוד בהם?
“בוודאי. בשביל זה אני כאן"
“יפה"
חיכיתי קצת.
“אני אתן לך כסף כדי לבצע עבודה. אני חושבת שאהיה מאוד הוגנת איתך. ככל שהעבודה תהיה קשה יותר, תקבל יותר, אל תדאג לזה. אבל. אם אתה לוקח, אתה לא מאכזב אותי. הבנת?
“כן"
חיכיתי קצת. ואז ביקשתי, כשאני לא נותנת לו לחמוק מקשר עין, "תסביר לי"
הוא הובך שוב, אבל שוב התעשת
“כאילו, את נותנת לי כסף, ואני מבצע את מה שאת רוצה. אה, וככל שיהיה לי יותר קשה אני גם אקבל יותר. נשמע הוגן"
הרמתי גבה, משחקת כאילו אני חוככת בדעתי האם הוא הבין או לא, למרות שבתוכי ידעתי לגמרי שלא.
אז פתחתי את הארנק שלי, והוצאתי את האייפון החדש המוכסף שלי, שאני דיי בטוחה שאין ביכולתו הכלכלית להשיג. התחלתי להקריא:
אהוד לרר, רחוב הנרקיס 4 פתח תקוה. נשוי ליעל שבין עבודות כרגע, אב שלושה ילדים
(העפתי בו מבט ואמרתי בחיוך "מקסימים דרך אגב") עוסק מורשה בחלפים. זה נראה לי באמת קשה לפרנס משפחה לבד, וגם לתמוך בטיפול לאב. אתה צריך להיות גאה בעצמך.

הוא שתק, והפנים שלו נראו כאילו הוא לא נשם שבועיים. חייכתי אליו כדי להרגיע אותו "אל תדאג אודי, אני לא הולכת לעשות במידע שהקראתי שום דבר ציבורי. הוא תעודת הביטחון שלי. הוא רשום לי על המחשב בעבודה.
שמתי ידי על כתפו - “תראה, אנחנו במתנס חשוך.. אני לא מכירה אותך. את התגובות שלך. אני צריכה איזה ביטוח, שלא תתקוף אותי. אתה לא רוצה לתקוף אותי.”

“ברור שאני לא רוצה לתקוף אותך, מה את חושבת?!” הוא כמעט צעק.

“לא הבנת. אתה לא רוצה לתקוף אותי.”אמרתי בתקיפות פתאומים
הוא שתק, לא מבין כלום. על מה אני מדברת בכלל? איזה כיף. התחלתי קצת להרגיש לחות למטה, ושילבתי את רגליי מולו, בוחנת אותו. אני חושבת שהוא הובך מהסתירה שבין דבריי, שהציגו אותי לדעתו כאשה קורבנית, שחוששת שיתקפו אותה, ובין שפת הגוף שלי והטון התקיף. ואז הוא ניסע לשבור את הקרח. להשיג מעט שליטה. "ברור שאני לא רוצה לתקוף אותך. אבל זה לא פייר שאת יודעת הכל עליי, ואני אפילו לא את השם שלך"

חייכתי,
"אני רוצה כבר להתחיל."
הוא היסס, ואחר כך הינהן.
הנחתי את האייפון לצידי. פשפשתי בתיק, לקחתי לידיי את הארנק היפה שלי, משובץ יהלומים אמיתיים, והנחתי את התיק מתחתיי ולצידי, על הרצפה המוגבהת. פתחתי את הארנק, והוצאתי שטר של מאה. “נתחיל בקטן".
הוא הושיט יד לכוון ידי, ואני הנפתי את השטר למעלה, והרחק מהישג ידו , והרמתי מעט את ראשי בתנועה מחנכת,
"לא כך. אם אני משלמת, אני צריכה לראות נכונות ומחוייבות. כשאתה מוכן לבצע את העסקה, הנף את ידך השמאלית עם הכף כלפי מעלה. יותר למעלה, בגובה הראש. כן. יפה.”
זה לא יאמן כמה התנועה הזאת, כשאני יושבת מעליו עם השטר, גורמת לאדם אוטומטית לעשות פרצוף כלבלבי מתחנן. נסו, ילדים. חיכיתי קצת, נוצרת את הרגע, ואחכ הנחתי את השטר בידו, ובאותה היד עשיתי תנועה סיבובית איטית עם האצבע המורה כלפי מעלה.
“תתפשט. לאט."
הוא עדיין נבוך וקצת חושש, ובעיקר הוא בהתחלה לא הבין מה זה לאט. אבל אחכ כך תפס ולא ניסה לרקוד או משהו. פשוט הוריד לאט פריט אחר פריט, בסדר מופתי. חולצה, מכנסיים, גרב, גרב, תחתונים. הגוף שלו אתלטי, גמיש. הוא גאה בגופו העירום, מציג אותו. כתמי האור הגדולים של התיאורה על הגוף שלו, שמסתובב לאיטו, מבריק, כדי לשים את פריטי הלבוש במסודר על הרצפה בצד. מבטו פוגש במבטי שיורד לראות את האיבר שלו. איבר בסדר, ממוצע. הוא נעמד מולי ואני לוחשת לו לפסק רגליים, בדיוק מולי. הוא מחייך במבוכה קצת, ומפסק רחב. הוא רוצה הכרה, שאני נהנית. אני חייכתי, חושבת, ואחכ מושכת בעינייניות את הארנק אליי ומוציאה שטר של מאתיים ש"ח. אחזתי את השטר מעליו וחיכיתי.
הוא קצת מתבלבל, אבל לאחר שנייה נזכר ומושיט את ידו השמאלית למעלה, כף היד מופנית אליי בגובה השערות שלו והצוואר שלי. אני מחייכת, מניחה את השטר בידו ומורידה את ידי, ובאותה הנשימה אוחזת בשני מסעדי הכורסא ושולחת לו בעיטה אדירה לביצים. כן, בעיטה אדירה. הוא מתקפל נאנק ומחרחר, ואני מסתכלת בעיניין בתנועות של הגוף העירום היפה והמתפתל שלו.
אני אומרת בשקט "כן, אתה לא אוהב כאב, אבל אני משלמת יפה, לא?”
הוא משמיע צווחה מלאת עלבון וכאב, ואני מחכה לו בסבלנות כמה רגעים, שלובת רגליים.
הוא קם. סוף סוף, נראה שהוא רוצה לדבר ואני עושה "לא" קטן עם אותה האצבע המורה הימנית המושלמת שלי. ולוחשת לו שוב לפסק רגליים קצת, בדיוק מולי.
הוא מפחד. אני מחליטה לנקוט בשיטת הפסיכולוגיה ההפוכה, ואומרת לו בהבנה אימהית שיהיה לי חבל, אבל שהוא יכול להפסיק אם הוא מפחד מדי, ומתקשה. לא גבר כמוהו ישרוד התקפה פסכולוגית כזאת, אז הוא מפחד ומפחד ומפסק, רועד קצת.

אני מחייכת וחושבת, ומושכת אליי את הארנק משובץ היהלומים, ומוציא שני שטרות של מאתיים.
קשה לו מאוד להרים את היד, והפעם גם אני מהססת באמת, אבל היצר שלי גובר על הכל. אני מושכת שוב את הארנק ומוציאה עוד שני שטרות של מאתיים. מחזיקה ארבע מאות ש"ח בכל יד, ומחווה בראשי לעבר הארבע מאות האחרונים שהוצאתי “וזה אחרי העבודה. עבודה קשה”.

הוא מת מפחד, אבל מושיט את היד השמאלי כלפי מעלה. מנסה לעטות על עצמו אומץ, אבל התנועה מחייבת אותו שוב למבט כלבלבי. אני מבינה אותו נורא ברגעים האלה. הוא חייב להחזיק בקרנות הגבריות שלו במבחן האומץ הזה. להציל שמץ של כבוד. הוא לוקח את זוג השטרות הראשון. כמה אירוני, הכבוד זה בדיוק מה שהוא הולך לאבד.

אני מניחה את הארנק ולוקחת את האייפון שלי, ומחייגת. מסתכל בו כששנינו מקשיבים. רמקול. הצלצול נשמע הייטב, ולאחר כמה שניות יעל אשתו עונה. “הלו? הלו" אני נותנת לו את האייפון, מכסה אותו ולוחשת כמעט בלי קול “ אם אתה לא תדבר, אני אדבר".

הוא לוקח את האייפון בעיניים קרועות. בהלם. יעל ממשיכה בטון תקיף יותר "הלו!!” אני מושיטה את ידי, והוא מתעשט מעט "כן, א, הלו, יעל מאמי?? זה אני, אין לי טלפון, זאת אומרת. לא פה, ואני מאחר...כאילו..”
“"אבל איפה אתה? בעבודה, זה לא נשמע ככה
לשם השאלה שלה הוא מפנה אליי מבט חסר אונים לחלוטין, עדיין בהלם.

“דבר. דבר הרבה." אני עונה לו בקשיחות, כמו לילד קשה למידה. “ספר סיפור, תמציא. נתקעתי בפקק ו..."

הוא כמו רובוט, מדבר בטון מונוטוני,
"אני כאילו.. נתקעתי בפקק, והאוטו התחמם"

נשענתי אחורה, סיקלתי את רגליי, ובחנתי אותו ואת גופו העירום כאילו הוא בראיון אצלי, לוחשת:
"איך הילדים? עוד, עוד, עוד הרבה. שקר לה"
ואחרי הפסקה קלה הוספתי בלחש "עעעדד שאני אומרת די"

הוא מתחיל לדבר איתה כבר בלי הכוונה מדויקת שלי, כאילו מתוך אדישות. ממציא לה שמות
של רחובות, שואל על הילדים..
“אתה נשמע מוזר קצת מאמי, מתי תחזור?”
“עוד מעט אסיים פה, אני אקנה לך משהו, בינתיים.. אה.. אני רוצה לדבר איתך לראות מה שלומך"

לרגע חשבתי קצת עליה, והאם אני עושה טוב גם בשבילה. אבל אני חייבת להודות שהמחשבות האלה עברו מהר מאוד. לא, עכשיו תורי להינות וזהו. אני מתרווחת בכורסא ומדי פעם השפתיים שלי מוציאות אליו בנחת וברוגע את הפקודות הקצרצרות. “שקר." "בגוד.”
לקחתי את המקל מצד הכורסא והתחלתי להעביר את קצה המקל לאט על פנים ירכיו, גורמת לו לפיסוק אפילו יותר רחב, ומשחקת בו תוך כדי שהוא מדבר ומזיע. הכיתי עם המקל על אשכיו, והוא גנח לאשתו בטלפון. מייד הרמתי עם המקל את סנטרו והכרחתי אותו להביט בעיני. ראיתי במבטו המבועת את כל חייו עוברים לו מנגד ונטפתי מרוב התרגשות.
חמש דקות שלמות של שיחה עם האישה ואני מפסיקה את השיחה בפתאומיות, חוטפת לו את האייפון ומנתקת.
“יפה" אני אומרת לו מחייכת ומרימה את ארבע מאות השקלים הנותרים."יד, אודי!".

שתי המחוות האחרונות הוציאו אותו מהאדישות אל העלבון. לא יכל לשאת את היד כמו כלב, והתפרץ אליי, צווח ומקלל. הרמתי את הקול ואמרתי בתקיפות, תוך שאני מנפנפת באייפון - “אתה לא רוצה לתקוף אותי"

המילים האלו הזכירו לו, והצליחו לגרות לצו ההגיון והשרידות שלו להתגבר, והוא נסוג אחור. אבך הוא המשיך לצווח. שוב ושוב ושוב. “את לא מבינה!! “את לא מבינה כלום מה את עושה!” את לא מבינה!”. הוא קצת עצבן אותי.
מה שעשיתי באותו הרגע הדהים אותו, ואני אפילו לא מבינה מדוע. זה היה מתבקש. קמתי, נגשתי אליו, וסטרתי על פניו בעוצמה ובאלימות, ואחכ כך דחפתי לו את המאתיים שקל אל החזה שלו.
הוא קפא, שותק, ושמתי לב שהוא מודע לעירום שלו ומתבייש. זה לא הפיס אותי, ואני אמרתי מתוך רוגז
"תפסיק להתבכיין כמו ילדה. אני נורא נהניתי ואתה קיבלת תשואה מלאה"

הוא המשיך להתנדנד מצד לצד, בוהה, כשאני אספתי את הארנק ואת האייפון, ועמדתי לצאת. וכאן אולי הדבר המאגניב והסקסי לעשות היה פשוט לצאת. להשאיר אותו בעליבותו, בעירומו במחשבותיו המעגליות, בפחדיו, ולצאת בנונשלנטיות מנצחת וקרת לב. אבל לא יכולתי. אני אדם טוב. אני לא יכולתי להשאיר אותו במצוקה כזאת, לא יודע אם לבכות ולהתבכיין כמו ילדה, או להפנים את ניפוץ הגבריות שלו. בעיקר ראיתי שהוא צריך רק דבר אחד – מחילה. שמישהו.יסלח לו על מה שהוא. שיגיד לו שכמו שהוא כן בסדר.

אני חושבת שפלטתי נשיפת אף קלה, כמו אמא שנאלצת לחזור אחורה ולזרז את הילד העצל שלה. צעדתי אליו ואמרתי “אל תדאג, אני יודעת בדיוק מה אתה צריך”. שלפתי את הארנק, משובץ היהלומים, והוצאתי שטר קטן של חמישים שקל וקימטתי אותו לארבע. הוא הביט בי וביד הימנית שלי מהופנט. הוא הושיט את ידו ואני חפנתי מייד את השטר בשתי אצבעותי, הזרת והקמיצה. “אחרי העבודה” חייכתי כשאני ניצבת מולו, זקופה, קצה החליפה האפורה שלי נוגע במותנו החסוף. הוא היסס, ואני נקשתי בשאר אצבעות יד ימיני המושולמות פעמיים, בתנועה מזרזת, והצבעתי באצבע המורה מטה, כלפי מגפיי האפורות.

“קדימה. תן לק”.