שליטה אמיתית, עבדות אמיתית

אנחנו צודקות, וזה העיקר בחיים.

זוהי הנחת היסוד ב"משחק" החדש שלנו. ההנחה כי הרצונות שלנו הנשים ראוים לכבוד, והצרכים שלנו הם הגורמים הכי החשובים בחיים. על פיהם יישק דבר. כל הרצונות כולם:

הרצון שלנו לאהוב בפראות, ללא גבולות, את הגבר האחד שלנו ולחיות רק איתו.
הלבדות שלנו.
הצורך שלנו בהגשמה עצמית,
הרצון שלנו להגדיר את החיים שלנו רק בעצמנו, בחיים שוויוניים, או לא שיוויוניים.
הצורך שמישהו ישים לנו גבולות.
הצורך שלנו בסדר ונקיון, או בחיים בבלאגן.
הרצון שלנו בדייט ראשון מהמם, מצחיק וסוחף, שאחריו זיון חזק מאוד, שמזיז איברים פנימיים מבפנים.
הצורך שלנו בדייט ראשון מהמם, מצחיק וסוחף, שאחריו אומרים "תודה" ונפרדים כל איש לדרכו.
העצבנות שלנו בזמן מחזור.
החרמנות שלנו בזמן מחזור.
הכעס שלנו כשדברים לא נעשים כשורה, שוב ושוב.
הביטוי הקולני מאוד של הכעס הזה.
הרצון שלנו לקבל בתחת, לפעמים. או לחילופין, שמישהו יירד לנו שעות.
הצורך להיות עצלות, להתפנק,
הצורך שלנו באמא שלנו.
או החלום לקום בבוקר שמשי, ולרדת לבריכה הפרטית, ולשחות, בלי שאף אחד ידבר איתך.
ועוד.

הכל הכל נכון, וצודק. והוא העיקר והמצפן במסע החיים.

וכמה הבהרות. זה בסדר שלאחרים יש אקסיומות אחרות, עוד אחזור לזה בפוסט הבא. אבל זוהי האקסיומה שלי. העבד האמיתי שלי יקבל אתה, וזה יהיה עיקר מהותו כעבד. אני יכולה לדבר עם אנשים מקסימים בעליי אקסיומות אחרות. השאלה היא רק אם הם מספיק סובלניים כדי לדבר איתי. ואם לא, זה לא בסדר מצידם, אבל אני מבינה את הקושי.

ואין טעם לנסות לערער על הנחת היסוד. כמו שבמשחק שחמט, אין טעם לערער על הנחת היסוד שפרש הולך שני צעדים קדימה ואחד הצידה.
אפשר כמובן לשאול למה זאת הנחת היסוד שלי ולא אחרת. שאלה טובה, אך לא רלוונטית. כמו שאפשר לשאול מה עבר לממציא השחמט בראש כשחשב על המהלך של הפרש. זה לא כלכך חשוב למשחק, נכון? זאת הנחת היסוד. שאלה כזאת מעניינת אותי כי היא בעיקר מעידה על הספקנות של השואל. משהו כמו "אני פוחד משחמט. מעניין מה עבר לממציא בראש..." וכו'.


המכונית נעצרת. הזוג נשוי, כבר הרבה שנים. האשה יורדת מכסא הנהג, הגבר יוצא עם התיק שלה, וקצת משתהה לדבר עם החברים שהגיעו. האשה נגשת קצת מרוגזת וסוטרת לו, בקטנה, לא חזק או מכאיב, רק כדי להסב את תשומת ליבו.
"רפי. אנחנו מאחרים. מה אתה מקשקש!"
הגבר מסמיק קצת, ואומר "את צודקת לגמרי. שכחתי לרגע".
"למה אני צריכה תמיד לפקס אותך?"
הגבר מיישיר אליה מבט ואומר "נכון. נכון. את צודקת לגמרי."
והם הולכים, והגבר מחייך אל החברים, "ככה זה אצלנו".

לדעתי הגבר צריך היה להשתדל יותר. לשים לב לצורך של אשתו ביעילות. אני בטוחה שיעשה את זה בעתיד.
אם המצב היה בדיוק הפוך (תחליפו גבר באשה ולהפיך, בסיפור) הייתי מרגישה שהגבר המכה נוהג בבהמיות גסה. והאשה מוכה.
ככה זה. ככה עובדת האקסיומה.