(עוד לפני שכתבתי אותו, כבר אני לא אוהבת את הפוסט הזה. הוא מס שפתיים נלוז, כך אני מרגישה, ובעיקר שיטחי מאוד. אני כותבת אותו בכל זאת כי הוא הכרחי. הוא בסיס להמשך, שעליו אולי יתגלו תובנות אחרות).
למה אני מחפשת עבד? כי הגירושים היו קלים מדי.
גירושים בלי ילדים. הרכוש? למי בכלל אכפת, כשהרגשות בוערים? נפרדים ממי שאתה אוהב באמת, מתנתקים, והולכים. כמו פלסטר מזוהם בן חודש, עם ציור מקורי קטן של דאלי עליו. כואב כשמורידים, כשאת זורקת את מרגישה שהוא היה עלייך יותר מדי זמן, ורק אחר כך את מתחילה לחשוב מה זה אומר.
אני "אשמה". נכון, אין אשמים בזוגיות, אבל אני אשמה. הדפתי אותו ממש, וכשלא הצלחתי להדוף, כשלא היתה לי סיבה, דעכתי. רק כי הוא שם. ועדיין אהבתי אותו בכל ליבי.
יש נתק, כך הבנתי, בין היכולת הגדולה שלי לאהוב אדם, ובין הרצון שלי לשמור על טריטוריה. אני צריכה שדברים יעשו כדבריי כדי לפרוח. גם בעבודה, ובעיקר בביתי. בעבודה אני כובשת שטחים, עובדת עד שעות מצחיקות מאוד.
ובבית - שהוא יילך לפי נשימותיי. לא פחות. כשהוא מסדר או מנקה, שיעשה את זה כשפניו מופנות אליי. שלעולם לא אראה את הבגדים שלו זרוקים. ובעיקר לא את הנעליים. אללי! יום שלם של כעסים ודיכאון.
ובעיקר, שלא יכעס עליי כשאני משאירה בגדים על הרצפה, או חלקים מעטיפות של תחבושות על הכיור. זה הביית שלי.
ואני יודעת. זה מטורף. זה בלתי אפשרי לחיות ככה בזוגיות "אמיתית". אבל רגע, מה זה "אמיתית"? מי קבע? הרי לא חינכו אותנו, הסרטים האמריקאים, ש"רק אתה אמיתי בשבילך"?
איך אוכל לבדוק מה אמיתי בשבילי? אני חייבת לעשות ניסיונות קודם.
כן, על בני אדם.
אני צריכה עבד. אמיתי.
לפני 13 שנים. 11 בדצמבר 2010 בשעה 11:34
