שליטה אמיתית, עבדות אמיתית

הסשן יתחיל כשאני אהיה לבושה בשמלת מיני שחורה צמודה עם מחשוף נדיב, וגרבונים שחורים. ואטופף לי בנעלי העקב השקופות והגבוהות שלי בתוך הבית שלי. הגבר שלי, המקסים והיפה, יבקש ממני שהוא ישכב על הרצפה כעבד, ושאדרך עליו עם העקבים. אני כמובן אעשה זאת, למרות שלא יהיה לי קל בכלל. וגם אגיד לו. "תראה אהוב שלי. אני דורכת עליך, בדיוק כמו שאתה רוצה".
הוא יבקש ממני להיות רעה, ומתנשאת. ואני אגיד "כן אהוב יקר שלי. אני אהיה כלכך רעה אליך עכשיו". אני אקח את השוט ואצליף בו קצת, ואגיד "תראה אהוב שלי. אני מצליפה כמו שלימדת אותי. זה בטח כואב לך, חה! אני רעה כלכך! זה בדיוק ככה, נכון?"

אני מניחה שייקחו כחמש דקות כאלו כדי לדכא לו לחלוטין את הדחף המיני, ונוכל לעבור לשלב העיקרי והפרקטי של הסשן, דהיינו סידור הביית והברקתו.

לקוראיי הנאמנים שתוהים בוודאי מדוע בכלל ארצה לדכא לגבר המקסים, היפה, והחייתי שלי את הדחף המיני, אטען להגנתי שזה לא אני, זה הוא. גם בכנות, אין לי שליטה מוחלטת על מהלך הסשן, ועל דברים שאני רוצה או אומרת. אני פשוט אומר את האמת, וכל האמת, ולא אהיה מניפולטיבית. זה הכל. האמת תמיד הייתה נר בין רגליי.

אז אני אוריד את נעליי העקב, ואשאר עם השמלה שאני מאוד אוהבת, ואהיה סקסית בצורה טבעית קצת יותר. אבקש ממנו לעשות לי קפה, ואלגום אותו תוך כדי שאני מביטה איך הוא מסדר ומנקה.

עכשיו, אני לא יודעת לכמה מכן היה בן זוג שרצה להיות האביר שלכן, ולסדר את הבית. אבירים מסדרים את הבית, מה לעשות, לאט. לאט ובאבירות. לאט מאוד, אפילו. ובסוף, אחרי שעה מתישה של נקיון, הם תמיד שוכחים את הפרטים הקטנים האלו, הפינישים, שעושים את ההבדל. כל מני חפצים אחרונים על השיש, הסמרטוט זרוק איפהשהו, מכירות את זה?

ואני, בחוסר טאקט משווע, ובלי לשים לב לרגשותיו אלא רק לבית, תפקע סבלנותי מהאביר. זה יקרה כמובן בחמש דקות האחרונות, ואגיד לו "תזוז, תזוז! אוף!" ואתחיל לסדר בעצמי. איזו מקסימה אני!
הוא ימות מבושה ומעצבים. ויתחיל לקלל. אסביר לו שהוא פשוט לא יעיל, ואשאל אותו מדוע במקום להקשיב לדבריי ולשמוח שאני מלמדת אותו מה הוא עשה רע, הוא מתעצבן ככה.
מה שיגרום לו להתעצבן יותר, ולתת לי נאום של "תסתכלי עליי, תראי אותי! איך אני יכול להקשיב לך ככה, אם את לא רואה אותי בכלל?". אני אנסה להקשיב לו, להבין. אקמט את מצחי, ללא הצלחה. הרגשות יבעבעו בצורה קולנית מדי.

ואז פתאום כן אבין, ואומר לו בעדינות ובנשיות, "אה, אתה בעצם קצת תופס תחת. נכון, אהוב שלי?".
וזה, בניגוד למה שאתם חושבים, יגרום לו להשתתק. כי הוא יזכור מה קרה בפעמים הקודמות שאמרתי את המשפט הזה, וחוץ מזה יהיה יום שישי, והוא ירצה מאוד שאתן לו כסף ללכת למשחק של שבת, וגם כסף לעוד כל מני דברים. אני לא אצטרך לדבר הרבה, הוא ילך לחדר, יחכה חמש דקות, ייצא ויגיד שהוא מצטער, ושהוא נבהל שהתחלתי לנקות במקומו, ולא ידע איך להגיב. אני אשאל אותו אם הוא מבין שהוא דביל, והוא יגיד שכן.

הוא ימשיך לסיים לנקות. בן זוגי הכנוע, החצי ערום. אני אשכל את רגליי על הספה, ואתבונן בו, מגורה. כוס הקפה כבר מזמן ריקה, אבל כבר לא יהיה לי אכפת כלכך.

ובסוף בסוף תמיד אקפיד על אמירת תודה. חשוב, כשיש לך רגשות עזים כלכך כלפי מישהו, להגיד תודה. לא להשאר בעל חוב. תודה שהעשרת את חיי ככה:
הוא יבוא, יכרע ברך על הרצפה מול הספה לפניי. יישק לידי, ויגיד לי "תודה, אהובה שלי".
בשמחה, יקר שלי.