נזכרת, כותבת...

יש דברים שהם לא בידיים שלי...

אחרי פגישה עסקית בויקי וכריסטינה, מחייכת ומקדישה לך את השיר.

הוא כתב לי: "המשך ערב נעים גם לך..ותמשיכי להיות כזו מקסימה פה...ורעה בבלוג ובכתיבה"

מעורר שאלת מודעות עצמית. לכם יש את התשובה....

תגידו...

אני רעה? בבלוג? בכתיבה?....

הוא ניגש לרכב ומוציא את תיק הצעצועים ומניח אותו לידי.

אני שמה לו כפפות עבות, צעיף על העיניים, ומבקשת שיכניס יד לתיק ויוציא משהו.

היד מושטת וכמו במשחק הזה בקניונים, מסתובבת מסתובבת ונשלף קולר עם שמו עליו.

אני מרכיבה את הקולר עליו, השרשרת קרה לו.

שוב, יד לתיק.

הפעם יוצא דילדו לא קטן.

אני מסירה ממנו את הצעיף והכפפות.

מפעילה את הרטט.

שמה עליו חומר.

ומחזיקה אותו בעמידה מולי.

הוא יודע מה לעשות.

הוא מתיישב, לאט, עליו.

הגניחות שלו מתחילות לקבל את הד המדבר.

"עמוק יותר" אני אומרת בשקט.

והוא משתפד עליו.

יודע שרק כך הוא יספק את הרצון שלי ברגע זה.

כולו בתוכו. זז.

הוא בוער. העיניים שלו מדברות.

מחזיקה את שתי הפיטמות שלו ומקרבת אותו אלי לנשיקה.

הוא טורף אותי.

כל הגוף שלו בוער.

הוא גונח, מדבר, "אני שלך, שלךךךךךךךךךךךךךךךך" ואני מרגישה שכל החיות הרדומות במדבר התעוררו...

אני נעמדת, מכניסה אותו מתחת לחצאית שלי, נותנת לו ללקק, להתמסר למקדש, כשהוא משופד מאחור.

תאונן!

והוא מוטרף.

מקבל מאחור,

מלקק מקדימה,

ועוד שניה מתפוצץ,

לא בלי אישור, הוא יודע.

מתחנן לגמור,

לא עכשיו. עוד מעט.

הוא מיילל לי בתוך המקדש,

בבת אחת אני מחזיקה את הראש שלו, מטביעה אותו בתוכו ומצווה לגמור...

את צעקת הגמירה שלו שמעתי בתוכי....

אוהבת את המדבר, בעיקר בלילה.... כך כשהוא הציע "בואי ללילה במדבר" היה לי קל להסכים.

נפגשנו בתחנת דלק אחרי אשדוד. הרכב שלי נשאר, הוא זז מכסא הנהג וירדנו דרומה. 

המוזיקה שלי, הוא מדליק לי סיגריה כשאני מסמנת, מקשקשים, ובא לי קפה.

עוצרת בתחנת דלק ראשונה, אין כאן נפש חיה, מוכר מנומנם ב YELLOW מסתכל על הג'יפ שעצר ומתפלל שלא יבקשו ממנו משהו מסובך.

הוא ירד להביא קפה. ראיתי שהוא מתעקש עם המוכר, מסביר לו כמה חם ולא רותח צריך להיות הקפה שלי. ממתיק לי אותו וחוזר לרכב.

הנעתי.

סיבוב קטן ואני מאחורי התחנה בפינה חשוכה.

הכי תענוג לשתות קפה ולתת לו לרדת לי.....

גמירה טובה (שלי ושל הקפה) וממשיכים בנסיעה.

המדבר לפנינו, פניה לכיוון המכתש ואנחנו מתגלגלים לתוך לילה שטוף מליוני כוכבים וסאשן אחד ארוך. 

סגרתי את המוזיקה. עצרתי. הסתכלתי עליו. הזיץ בעיניים שלו כבר נדלק.

תתפשט.

התחלתי בדיקה בסיסית, פנס גדול אצלי ביד מאיר עליו. גילוח מצויין, סימון החור שלו - הטריטוריה שלי וממשיכים בנסיעה.

אחרי 20 דק' בערך עצרנו, הוא ירד.

הקים לנו אוהל, שם גם מחוצה לו מזרן ומלא כריות, יצאתי מהרכב והתיישבתי. הדלקתי סיגריה והסתכלתי איך הוא מוציא קרשים מהרכב ומדליק מדורה, האש התחילה לבעור ולחמם עם הרעש של העצים המתפוצצים בקטנה, והעירום שלו נראה טוב יותר... עשה לי חשק לשחק... 

הוא מגניב אלי מבט כל דקה, קשוב, עובר לידי ועוצר לנשיקה, מקבל מחמאות על התיקתוק ושם מים להכין לנו תה. 

מוזג שתי כוסות ובא לשבת מולי. על האדמה.

מסתכל לי בעיניים.

מחכה. הזין שלו עומד בטירוף. מטפטף. הוא יודע שהלילה רק התחיל, התפאורה מוכנה, והגיע הזמן להוציא ממנו כל מה שהוא מסתיר ביום יום שלו...

המשך אולי יבוא... ;)

"בוא נסיים את זה" אמרתי לו.

"לא, בבקשה לא, מה שתרצי אתן לך. אהייה מה שתרצי" הוא אמר לי בקול תחינה והיו לו דמעות בעיינים.

"תהייה אתה. מה אתה?"

"אני אפס, אני כלום, אני זונה שמחכה שיפתחו אותה כל הזמן, אני מכור, אני חייב את זה, בלי זה אני לא שלם...."

הוא היה על ארבע, עירום, יפה כמו פסל יווני, שחום כמו אחרי עשרות שעות ים, חטוב כמו שחיין.

בעל חברה גדולה, מנהל ענק. איש שיחה מרתק, חם בטירוף ויש לו עיניים מדברות.

היינו יותר מחצי שנה יחד, התחלנו הכי לייט שאפשר, אבל החיבור בנינו העיף אותנו כל פעם יותר גבוה, כל פעם יותר עמוק לעולם הבדס"מ.

שמתי לו קולר, עם שמי, שהוא הביא לי מתנה מהטיסה האחרונה שלו לברלין.

הזין שלו כבר עמד, נוטף.

אמרתי לו שזו הפגישה האחרונה.

כמו כלב מטורף הוא ילל. בכה, התחנן שלא.

כאב לי.

אספתי אותו אלי.

לחיבוק גדול.

הבטחתי לו שהוא ימצא את הנכונה לו, האחרת.

קשרתי את עיניו.

פלאג גדול נכנס אליו וסחט ממנו גניחה יפה ושלחתי אותו למקומו, בין רגליי.

היה לי מה לעשות. קראתי ספר. לפעמים ליטפתי לו את הראש.

בא לי קפה. הוא הכין לי קפה יפיפיה. צבעוני, אפילו השקיע וצייר כתר ולב קטן למעלה. וחזר למקומו.

זאת היתה פגישה ארוכה, היה שם כל כך הרבה... ממנו, ממני, מהחיבור הטוב הזה.

אחרי כמה שעות וג'אקוזי חם ומפנק ביחד, הוא נרדם. מותש ומאושר, כשהוא מחבק אותי.

הדלקתי סיגריה, הסתכלתי מהחלון הגדול של הסוויטה על הים וידעתי, שהוא צריך להמשיך הלאה.

איתי זאת רק תחילת הדרך, אני לא יכולה להמריא איתו יותר. הגבולות שלי ברורים.

והוא, הוא פרח, המריא, רצה לנסות עוד ועוד ועוד...

נתתי לו נשיקה, השארתי פתק, מחקתי את הנייד שלי מהזכרון של הטלפון שלו ויצאתי בשקט בשקט.

 ***

אתם קוראים לי "מלכה" אומרים ש"רק מה שאת רוצה זה מה שקובע" אבל זה לא נכון. לא אצלי.

לראות את זה שאיתי פורח, מגשים, לקבל ממנו את כל החום בעולם אחרי שהוא עבר עוד שלב, נותן לי המון.

אומנם מפונקת... אבל לא סוציומטית.

היום, קצת יותר שנתיים אחרי, הוא קרא לי בצ'אט של האתר.

תוך חצי שעה נפגשנו לקפה ליד הים.

הוא סיפר כמה היה קשה למצוא אחת אחרת.

"קשים חיי עבד בכלוב הזה, רובן בתשלום, לא אמיתי, אי אפשר לעוף באמת".

אבל הניצוץ בעיניים שלו הסגיר אותו. ידעתי שהוא המריא שוב. גבוה יותר.

הוא הודה.

הוא מצא מישהי בברלין, הוא על הקו. הגשים איתה את כל מה שחלם עליו.

ונרגע...

אבל... הוא אמר, שכל פעם מחדש, היה חסר לו, החיבוק בסוף. שלי.

מוקדש לך – אתה, שלא שכחת, אותי.

אחרי כמה וואטספים שהחלפנו ושיחת טלפון נעימה הוא התיישב מולי לפגישה עסקית ראשונה.

אני חייכתי, הוא חייך והשיחה זרמה.
הוא נושק ל 50, סקסי בטירוף, עם אנרגיות מעולות. והמבט שלו זז בין הציפורנים הארוכות האדומות שלי למחשוף ומידי פעם רמז בקטנה ובגדולה שהוא קצת יוצא מריכוז וביקש שאיישר אותו.

בשלב כלשהו פתחתי את המחשב להראות לו משהו והוא קם ונעמד מאחורי, ידעתי שזו תנוחה מצויינת להסתכל על המחשוף שלי מלמעלה ולשים לי יד חמה על הכתף.
הכי קל לזהות אותם, יש מילים שרק חובבי הבדס"מ מזהים, וכשהם שומעים אחת כזאת בתוך שיחה לכאורה סתמית, נדלק הזיץ בעיניים. הכיווץ בכסא וההבנה שעלו עליהם. ועליתי עליו.

הפגישה המשיכה, מדברים לעניין ומידי פעם סוטים מהנושא. הוא מגשש יפה. אינטיליגנט. הבין שנמצאת מולו לא פריירית. מבט אחד חזק שלי והוא מתחיל להתבלבל. מתקרב מצידו השני של השולחן כמו מגנט ומסתכל לי בעיניים ופולט מבין השפתיים בצורה לא מבוקרת וללא מחשבה "מה את עושה לי?" ואני רק מחייכת חזרה וחוזרת לדבר על הסיבה שלשמה התכנסנו.

אחרי שעתיים סיימנו, הוא קם, חיבק, עטף, נישק ושוב נישק בחום עצום ולחש לי באוזן "כל מה שתרצי, אני אעשה. רק תגידי".

תמיד אמרתי ששליטה לא לוקחים בכוח, שליטה אמיתית – מקבלים...

אם מישהו היה שר לי את זה,

הייתי מתאהבת....

היום הייתי עם אחיינית שלי בצומת ספרים.

היא אמרה לי "תגידי, 84 ש"ח ל 50 גוונים של אפור זה יקר?"

חייכתי ואמרתי לה, עזבי ספרים, אני אספר לך הכל לבד... ;)

אז הן מלכות בתשלום. זכותן. לא שאני מבינה את זה, אבל בהחלט לא נכנסת לשיקוליהן.

אתם (חלקכם), יצרתם את זה.

בנואשותכם.

יצרתם עולם שלם של היצע וביקוש.

ואז אתם מגיעים אלי, בשלב זה או אחר. להודעה או בצ'אט.

אתם, הטיפשים שלא יודעים הבנת הנקרא בסיסית, ישר מציעים לי כסף.

אתם, החסרי בטחון שלא ממש יודעים מה אתם רוצים מעצמכם, מביכים את עצמכם בשורות פתיחה נדושות, מפגרות כמו "תגידי, את שוברת גם ביצים?".

ופעם ב... נופל איזה יהלום שפוי.

אוף. תתבגרו כבר.