ללא מסיכות

זה מצחיק כל פעם מחדש.
מצד שני זה מעציב בכל פעם מחדש.
מביט בנשים הכותבות את נשמתן החוצה,כמהות לאהבה,לליטוף,לנגיעה,ובתמורה מקבלות פלח תפוח,דילדו בתחת או סתם קולר קשור בשרשרת.
אני מודה שברור לי שלעולם לא אהיה נשלטת ולעולם לא אחוש את התחושות שלה אבל כל אדם נדרש למעט שכל ישר בו הוא צריך להשתמש ולדעת מה נכון מה לא.גם אם הוא טעה ולמד מהטעות שלו הרי שזה הכי בסדר בעולם אבל לטעות שוב ושוב מצביע על כשל של התנהלות ואדם חייב לעצור ולבדוק מדוע הוא טועה ובמה.

להביט ולרחם.
בני האדם קיבלו את מתת הרגש להרגיש.אחד מחלקי הרגש הוא היכולת לרחם ולחמול.
אני קורא אותן והלב מתכווץ לי.כמה נואשת אתן יכולות להיות?
למצא נחמה בזיוני יתר דימיוניים,לנשום עשן סמים ללא הכרה,לטייל בנבכי הדימיון על השולט המושלם על הפורשה הלבנה שיבוא ויחטוף אותן אל השקיעה..........
כמה עצב ועצבות יש בזה.עצב ועצבות אינן בבחינת אותה מילה לכל הבורים שירימו גבה.

גמר חתימה טובה.