תקופה מאוד אינטנסיבית הסתיימה. הרבה דברים קרו, וגם כמה לא קרו (מהם מהותיים). אני חושבת שהחוויה היא בעיקר אכזבה, אכזבה מעצמי, אכזבה מהדום שלי לשעבר, ואולי גם ממל'.
כאשר נתתי את עצמי לחיים של 24/7 בתוכי רציתי שדברים יקרו, שאתפרק, שידאגו לי, שאבנה מחדש.
בשלב מסוים, החיים הפכו להיות שיגרה. זה מבאס.. אבל החיים הפכו להיות שיגרה. והסיבה או אולי הטריגר שעזבתי בעצם לא היו קשורים למה שהיהי בינינו ישירות.
אני יודעת שאני כותבת לא מגרה, אני גם מדברת לא מגרה, אין לי שפה מגרה (למרות שאת עצמי אני תופסת מאוד כמגרה). אז תסלחו לי. (או שלא). דרך אגב אם אתם מחפשים שפה מגרה תבדקו אצל כחלחלה.
בכל מקרה, מה שקרה היה שהיינו במין סוג של מופעון קטן אצל חברים. זאת הייתה היא, הבן זוג שלה, וסאב חדש שהם הכניסו לחיים. היינו אולי 20 חברה (וגם אני, הדום שלי, ול'). בקיצור, הבחורה/אישה ניהלה את העניינים עם הסאבים שלה. הסאב החדש היה קשור על הקיר. היא הכתה אותו, היא גירתה אותו (הוא נראה הורס), בכל מקרה, ברגע מסוים של גירוי, הוא התחיל לבכות, כמו שלא ראיתי גבר בוכה בחיים שלי. הוא פשוט התפרק כולו,
היא באה וחיבקה אותו, (והוא כמובן לא יכול היה לחבק אותה כי הוא היה קשור), והבכי שלו היה כל כך קורע, מרגש, ומגרה.
ואז הבנתי, שזה מה שחיפשתי. שמישהו/י יפרקו אותי כל כך, שאהיה "שבר כלי", מרוב גירוי, עוצמות, כאב, ועוד מיליון דברים. ושיחבקו אותי כך שרק המגע ירגיע.
לקח לי כמה ימים, אבל אז אמרתי להם שהחלטתי לעזוב. אמרתי שמיציתי את החיים האלה. וגם תודה.
לא היה הרבה מה להסביר, אבל את החוויה שראיתי אצלו ואצלה לא חוויתי, למרות שחיפשתי מאוד. היה להם צ'אנס גדול לתת לי אותה, אבל הם כנראה לא מסוגלים.. ואולי זאת השיגרה שכולנו נכנסו אליה.
בכל מקרה אני ממשיכה הלאה.
