הוא נתן לי חיבוק ויכולתי להסניף את הבושם שלו. כמעט נשארתי יותר מהשניות המקובלות בחיבוק, כמעט שאפתי יותר מדי אוויר כאילו מסניפה אותו בקטע קריפי. התנתקתי מהר והושטתי לו את הקורטדו שלו.
״באת להפרד ממני?״ שאל בעצב של אדם שציפה לשיחה הזו תקופה ארוכה.
״כן, אני כבר לא מוצאת את עצמי בחברה הזו ורוצה להתקדם לדברים אחרים. לגדל את הילד, להגשים את חלום הדוקטורט…
רציתי להודות לך שהראית לי מנהיגות אמיתית מהי״
זו פעם שנייה שאני מתפטרת. זו גם פעם שנייה שיש לי קראש רציני על המנהל. אני מבינה שזה לא האדם עצמו, זה פשוט דמות סמכותית. מטפל דינמי היה מעיר משהו על חוסר בדמות אב אבל כן הייתה לי.
לא האמנתי שזה יהיה החלק הקשה בהתפטרות - לשחרר את הקשר הזה שנוצר. לילות של עבודה יחד, צחוקים, משברים, מה לא עברנו.
כל החלומות
כל הפנטזיות
כל הבלוגים שנכתבו אודותיו
הכל אותיות פורחות באוויר
מה שיכל להיות ולעולם לא יהיה
אני מתאבלת על החלום ושברו
אם כל תא בגוף שלי הוחלף בשנים האחרונות האם אני עדיין אני?