סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

לא פעיל

יצאתי לחקור את עצמי, אשוב עוד 5 שנים
לפני 4 שנים. 12 בספטמבר 2019 בשעה 5:53

אני אוהבת להסתובב ברחבי העיר הגדולה מפיצה ריח מסובב ראשים. בין אם דחפתי לעצמי אצבעות לפני העבודה, או אם זר מסוקס, מאפיר, שנון ותפוס דחף לי אצבעות בפארק ואז ניגב אותן על פניי, ובין אם התאפקתי והייתי ילדה טובה אבל מחשבות זימה התגנבו לראשי ותחתוני נספגו עד כדי אי נוחות, אני נהנית מתגובת הסובבים אותי לרמזים לייחום שלי. זה קורה לי כשאני רואה גבר חתיך מנגן על בס, או חטיאר עולה על האופנוע שלו, או אישה שכותבת קוד בריכוז עילאי, או כשהשמיים כחולים בחוץ, כחול עמוק כזה. הרוב סביבי לא מודעים למקור הריח אבל בבירור הוא עושה להם משהו. נהג המונית, המוכר בקיוסק, השומר בבניין, הבוס שלי. לעיתים רחוקות אני מזהה צייד מנוסה, נחיריו מתרחבים ועיניו נוצצות כשקולט מה הארומה שאני מפיצה. החלק הקדמוני של מוחו מתעורר והזין שלו עומד, נלחץ אל מכנס ג'ינס צמוד מדי. אני מסמיקה ומובכת ומסדרת את השיער כהתעסקות מסיחת דעת אבל גם מחזיקה קשר עין מספיק ארוך כדי שיבין שראיתי שהוא הריח. ועכשיו שנינו יודעים, ולא יקרה כלום לעולם, כי לגשת למישהי ולהתחיל איתה עם "וואו איזה ריח מדהים נודף לך מהכוס" יגרום לך לקבל סטירה, ולא אחת מהסוג הטוב, אז נותר לנו לפנטז הדדית במבטים, ללקק שפתיים, לחייך (אני במבוכה, אתה ברעב ושעשוע) ולאונן על זה בלילה בחושך לבד. אני אנסה לשטוף ידיים ולהחליף מצעים ולהדליק קטורת, אבל הריח עדיין שם. הוא בא מתוכי, מהמקומות הכי אפלים בנשמתי, והוא מושך את חלאת המין האנושי, בדיוק כמו שאני אוהבת. 

יוג יוג - אז ראיתי אותך פעם בדיוק שעליתי על האופנוע
לפני 4 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י