חשבתי שזה יהיה עוד חג שגרתי ומשמים אצל הוריי, עמוס בטקסים לא ברורים ומאכלים שונים ומשונים עד שהוא התקשר. "כן אדוני, מיד אדוני". צלצלתי מיד להוריי והודעתי להם שבשל חום גבוה והקאות לא אגיע לסעודת ליל הסדר ותהיתי מה אדוני מתכנן לנו.
מאוחר יותר באותו הערב הגעתי לביתו, לבושה בחגיגיות - שמלה לבנה קצרה וצמודה, סיכת פפיון לבנה בשערי. התיישבנו ליד שולחן הסדר, ולרגע קט חשבתי שנערוך סדר פסח רגיל כהלכתו. כמה שטעיתי...
קדש. "רדי על שש, רגליים מפוסקות". צמרמורת עברה בגופי ומהרתי לרדת לרצפה, ראשי מורכן ורגלי מפוסקות, מרגישה את שמלתי עולה קמעה וחושפת את ירכיי. הוא זרק לרצפה מולי קערת אוכל כסופה של כלב ומזג כרבע בקבוק יין אדום לתוכה. "קדימה כלבה, תשתי, כוס ראשונה". לחיי האדימו מבושה אך עשיתי כפי שציווה, ליקקתי מהקערה את היין. תחושת ההשפלה גאתה בי כשאסף את שערי ודחף את פניי אל תוך הקערה. "כלבה טובה שלי".
ורחץ. הוא התרומם מולי, משך אותי מהשיער לעמידה על הברכיים ובידו השניה פתח את רוכסן מכנסיו והוציא את הזין הגדול והיפה שלו, שכבר עמד במלא הדרתו. "רחצי את הזין שלי, מתוקה". נלהבת לעשות כדברו ליקקתי את הכלי שלו הלוך ושוב, מתעכבת בקצה, משתדלת להכניס את כולו לפי אך לא מצליחה. הוא דחף את ראשי כלפיו עד שכולו בפי ואני משתנקת, נאבקת שלא להקיא כשהוא מזיין את הפה שלי שוב ושוב, מרוצה למשמע אנקותיו, מוצצת חזק ומהר עד שהוא מוציא את הכלי שלו מפי וגומר על פניי.
כרפס. הוא מתנשם קצת, אני מתנשמת מאוד. הוא רכן לשולחן מאחוריו ולהפתעתי מביא חתיכת תפוח אדמה בידו, מוח אותה בשלולית הזרע שעל פניי המלוכלכות והגיש לפי. "לזכר המקדש".
יחץ. "על המיטה, חור". הוא מפשיט אותי, קושר את רגליי ואת ידיי למיטה, וכך שכבתי מולו, פרושה לגמרי. הוא מחדיר אצבע אחת ואז שתיים ושלוש תוך צביטת פטמות ונשיכות בצוואר. התפתלתי כמה שיכולתי מרוב כאב ועונג. כך, חצויה ונקרעת בין כאב לעונג גמרתי בקול רב. "אפילו בני ישראל לא צעקו אל אלוהים כמו שאת צועקת, זונה שלי".
מגיד. אבותינו היו עבדים במצרים. הם יצאו מעבדות לחירות, והפלא ופלא, חזרתי לאותה עבדות, מרצון. דנו קצת במשמעות השליטה והעבדות. השיחה קלחה בדיוק כמה דקות עד ששנינו לא יכולנו להתאפק יותר.
רחצה. "קדימה זונה מלוכלכת, לאמבטיה". הוא תפס אותי בשיער הוביל אותי על ארבע לאמבט הגדול, שם נכנסנו יחד ורחצנו אחד את השניה.
מוציא מצה. "קחי קצת מצה, חג עצירות שמח".
מרור כורך. דפיקות נשמעו בדלת. "כנראה שאליהו הנביא הגיע, לכי תפתחי" הוא ציווה, חיוך זדוני על פניו וניצוץ של שעשוע בעייניו. תוהה לעצמי מה קורה כאן ומי בדלת, פתאום ראיתי את חברו הטוב. לפני שהבנתי מה קורה, הגענו שלושתינו למיטה. "סנדוויץ' תות מתאים עכשיו, נכון אליהו?" –"בהחלט" ענה החבר. הייתי האמצע של הסנדוויץ', כשאדוני מתחתי וחברו מאחוריי, מזיינים אותי חזק. גמרתי עוד פעמיים עד ששניהם גמרו.
שולחן עורך. החבר הלך ואדוני רצה לנוח מכל ההמולה ולאכול. הוא גרר אותי לסלון, פרס עליי מפה קטנה לבנה, שם את צלחתו עמוסת האוכל על גבי והתחיל לאכול. מרוב עייפות רעדתי קמעה, והוא בתגובה נתן לי חבטות בירכיים על כל תזוזה שעשיתי. "אני מנסה לאכול, שולחן, שבי בשקט". מדי פעם נתן לי לאכול מידו וליקקתי את אצבעותיו.
צפון. "מחבואים. קדימה, אני סופר עד 10, תתחבאי מתוקה שלי". אני מיד רצה לקומה השניה של הבית, מתחילה לחשוב על מקומות. מתחת למיטה – צפוי מדי. בארון הבגדים אין מקום. מיד עלה במוחי חדר השירות, שם מאחורי מכונת הכביסה הפועלת אפשר להתחבא. שמעתי אותו מסיים לספור ועולה במדרגות, ליבי פעם בחוזקה ולא שמעתי את צעדיו יותר. פתאום הרגשתי צביטות בפטמות וצווחתי. "תפסתי אותך, איפה הפרס שלי?" צחק.
ברך. ברוך אתה המתיר אסורים. ומה לגבי הכולא אסורים?
הלל. אתה אדוני, האדון הכי טוב ביקום כולו, ולכן אהיה שפחתך לנצח נצחים, אמן.
נרצה. לשנה הבאה בכלוב? (:
ואז התעוררתי וגיליתי שאני באוטובוס בדרך להורים, כמובן...
חג עצירות שמח לכולם (: מי יתן ונצא מחירות לעבדות!
