החיים החדשים שלי

בגיל חמש וחצי בערך עברנו דירה.
עד סוף שנת הלימודים עוד היו מסיעים אותי יום יום לגן ליד הבית הישן.
כשהתחיל החופש הגדול, התחלתי להכיר את הילדים בשכונה החדשה.
היה ילד אחד שהתחברתי אליו יותר. הוא הבין בעיניי את העולם, ידע להסביר לי על כל דבר,
ולמלא אותי ב"סיפורי גבורה" על חייו המרתקים. לא שאלתי אותו, אבל הנחתי שהוא אולי בן 7 או 8. ממש גדול.
רק כמה ימים לפני תחילת שנת הלימודים, כשדיברנו על בית הספר החדש, הבנתי שבעצם שנינו עומדים להתחיל את כתה א'..

ככה זה היה אצלי תמיד. כולם נראו לי יותר מבוגרים ומנוסים ממני גם כשבעצם הם היו ממש כמוני.
וגם כשידעתי את גילם, תמיד היתה לי הרגשה שהם יודעים יותר, אחראים יותר, מבינים יותר

אני זוכר את הפעם הראשונה, כשהייתי לקראת שחרור מהצבא, שהבנתי מהערת אגב של מישהו מהצעירים שהם בעצם מסתכלים עלי באותו אופן.
המחשבה שאני משמש דוגמא למישהו זיעזעה אותי. לא ממש אהבתי לעזוב את המשבצת של הילד הקטן.

התכונה הזאת באיזה שהוא מקום ממשיכה לרדוף אותי גם בחיי הבוגרים.
ברירת המחדל שלי היא תמיד לתת למישהו אחר להחליט, להניח שאחרים יודעים יותר טוב.
רק כשהמציאות מכריחה אותי אני מבין שאני זה שאחראי. בעיקר בתפקידי כאבא.

פתאום בתקופה האחרונה, בעיקר עם הפרידה (המילה גירושים לא עושה לי טוב) אני מגלה לא רק את הכורח אלא גם את הרצון להחליט,, לקחת אחריות, להוביל.
בינתיים רק את עצמי, אבל גם זה יותר מכלום, ועוד היד נטויה.
בקיצור, נזכרתי לגדול ולמדתי שאני דווקא לא רע גם בזה.
מעניין

הדיסק הזה מתנגן אצלי באוטו באופן יומיומי כבר בערך חודש.
הבוקר בדרך לעבודה, שמתי קצת יותר לב למילים ופתאום הדמעות התחילו לזלוג
אני חושב שכל מי שחווה אובדן יוכל למצוא בשיר הזה משהו מזכך

נכון עוברים עלי הרבה דברים

פרידה
התרגשות
טראומות
ואפילו טרגדיות

אבל אין תירוץ לזה שבסוף יום עבודה המצב שלי לא שונה בהרבה מסוף היום הקודם. חייב להתרכז... בסוף זה יצוף
כן ככה אני לפעמים בעיקר כשהמשימות קצת עמומות אבל גם זה לא תירוץ. אז איך יוצאים מזה?

Note to self: לבדוק סוף סוף ברצינות את הנושא של בעיית קשב
TOVA here I come!

"צא כבר מהמיטה. יש אור בחוץ ואני צריכה שתכין לי ארוחת בוקר"
(ג., 05:55)

"אני לא יכולה לעלות את כל הדרך הזאת. אם אתה לא יכול להביא אותי באוטו שלך אז תיקח אותי על הידיים"
(ג., 10:30)

"אתה לא יכול לעמוד? קח מפתח, פתח את חדר העבודה. יש שם שרפרף - תביא אותו לכאן ותשב לידי. משעמם לי לעשות אמבטיה לבד!"
(ג., 18:30)

"אתה לא מחפש טוב! הנה הוא כאן על השולחן. אם היית מחפש טוב היית כבר מוצא בעצמך ומביא לי את המוצץ ולא הייתי צריכה לבכות"
(ג., 17:10)

שווה כל רגע :-)

http://quizfarm.com/quizzes/Sex/poeticthinker/do-you-have-an-inclination-for-bdsm/

Submissive
82%
Experimental
79%
Bondage
68%
Masochist
61%
Degradation Lover
50%
Switch
46%
Exhibitionist / Voyeur
36%
Vanilla
25%
Sadist
18%
Dominant
14%

אזהרה: פוסט רצוף קלישאות

תקציר

שאלות
1. איפה עובר הגבול שלי?
2. אז למה בדסם בכלל?
3. מה בעצם אתה מחפש?
תשובות
1. קרוב מאוד
2. כי זה כיף
3. אהבה, אלא מה


טוב אז ככה
אחרי אופוריה של יומיים שקצת התפוגגה, כשהבנתי שכל אקט שהוא, קיצוני ככל שיהיה, מאבד משמעות אם הוא מנותק מאיזשהו מכלול,
התחלתי לשאול את עצמי מה בעצם אני רוצה
מה אני מחפש כאן?

התחלתי מהגבולות שלי. כתבתי בפרופיל שאין לי כמעט גבולות. אני מוכן לנסות כל דבר.
זה נכון - כל דבר - אבל ברמה הטכנית
השאלה היותר מעניינת היא עד כמה אני מוכן "לאבד" מעצמי לטובת קשר בו מישהי שולטת בי.
תמיד ידעתי שהתשובה היא - כמעט הכל. פעם זה גם היה נכון. היום לא

הדוגמא הכי טבעית היא כמובן הילדים. הקטנים האלה שבדיוק עכשיו ישנים בחדר ליד, כמו שהם עושים פעמיים בכל שבוע.
גם ההצעה הכי מפתה שאני אדמיין לא תוציא אותי הערב מהבית - אפילו שאפשר תמיד להשאיר בייבי-סיטר.
לא. הם הלילה איתי - בלי פשרות.
כנ"ל לגבי עבודה - לא מוכן להתפשר על הקריירה שלי לטובת אף אחת (ואני ממש לא וורקוהוליק)

אבל אלה דוגמאות קלות מדי, וברור שאם מישהי מבקשת ממני להתפשר על הילדים או על העבודה היא לא בריאה לי.
אני הולך עוד צעד כדי לגלות איפה הגבול באמת עובר קרוב - החופש שלי, החופש לעשות מה שאני אוהב, לעצמי.
המשפט הבא בטח יחסל אחוז נכבד מהסיכויים שלי למצוא כאן מישהי, אבל אולי עדיף לשים את הדברים על השולחן מראש.
נניח שמתפתח קשר עם פוטנציאל טוב, ואז אני מתבקש משהו בסגנון - "עזוב עכשיו כדורגל - אני אומרת לך להיות כאן איתי" כשאני בדרך לדרבי..
מה אני אעשה? סביר להניח שאחזור אחרי המשחק ואאסוף את החפצים שלי שנזרקו החוצה. אפילו על זה אני לא מתפשר.

אוקיי, אז אני לא מוכן לוותר גם על החופש שלי. מה נשאר?
משחקים קינקיים? העמדת פנים? מפגשים חד פעמיים?
ממש לא - למרות כל הכתוב אני מרגיש יותר מתמיד את הצורך הזה להישלט. או אולי יותר מתאים - ל?ש??מ??ש?.
בקשר לא סימטרי. את למעלה - אני למטה. אני לא שולט מלמטה, לא דורש ולא מבקש, אבל אני כן עלול לעזוב אם זה לא ימצא חן בעיניי..

איך מיישבים את כל הסתירות האלה?
כנראה שהדבר שאני רוצה, כמו כולם, הוא פשוט אהבה אמיתית. קשר של הבנה והערכה הדדיות, שהבדסם הוא רק צד אחד שלו.
מה הסיכוי שלי למצוא את זה?
לא יודע..


עוד הערה:
למרות שהופעתי כאן באתר לא מזמן, כל העיסוק בנושא השליטה הוא הרבה יותר ותיק אצלי. בין השאר, בעבר כתבתי במקום אחר ובשם אחר.
מכל מיני סיבות החלטתי להחליף כינוי. היום אני לא מרגיש עוד צורך לכסות על כך, אבל גם מאוד אוהב את הכינוי החדש ולא אחליף אותו.
אז אם נדמה לכם שאתם מכירים אותי - אבל משהו לא בדיוק מסתדר, תנו הצצה נוספת בפרופיל, אולי תופתעו.

לא יאומן!

שנים חלמתי
קיוויתי
ביקשתי
התחננתי
והתאכזבתי

פתאום - כשהכי פחות ציפיתי, וממי שלא חשבתי
זה בא

היא לקחה אותי
פתחה אותי
וחגגה עלי כאילו אין מחר

הגוף עדיין טיפה חבול
אבל מזמן לא הרגשתי כל כך חי

בפעם האחרונה שהרגשתי ככה
אמרתי שהאהבה נוזלת ממני ומייד התאהבתי

הפעם רוצה לשמר את הרגע, להיזהר לא להיתפס 😄

ד"א גם המשקל מחייך אלי היום. כל הספרות מימין לנקודה התאפסו בדום כדי לסגור 15 קילו בשנה וחצי..

מזוכיסט אמיתי אוהד את הפועל רמת-גן.

ולחשוב שגדלתי בגבעתיים - מזל שאבא שלי כיוון אותי קצת יותר גבוה

-- נמחק מסיבות השמורות עמי