החיים החדשים שלי

משהו בוער בי ואין לי לאן לתעל אותו
פול גז בניוטרל

יש הרגעים האלה שפשוט ברור איך הייתי מעדיף שימשיכו..

אתמול אני במסז'
סתם ככה, פינוק של פעם בשנה כי מצאתי איזה קופון הנחה
והמעסה שואלת אותי איך ומה
ומצליח רק להגיד לה שתעשה את זה כמה שיותר חזק..

ואז אחרי שהיא מתחילה היא אומרת - אם משהו כואב או גורם אי נוחות אז תגיד
ואני ישר חושב על מילת ביטחון 😄
(שגם ככה זה משהו שאני משתדל שלא יהיה - או שאני סומך או שלא)
ותוך כדי אני מדמיין לעצמי איך זה היה יכול להיות..

אני על הבטן, הפנים בתוך ה"חור של המיטה"
היא מכופפת לי קצת את היד מאחורי הגב
שואלת ככה דרך אגב - מה שמך?
- תם. ואת?
(מתעלמת, מכופפת עוד קצת את היד) - תם אתה אוהב כאב?
(שתיקה, הגלגלים עובדים)
(היא מכופפת גם את היד השנייה, ומוציאה ממני אנחת הנאה בלתי רצונית) - לא שמעתי
(אני מחליט לפתוח את הקלפים) - זה תלוי אם את נהנית להכאיב
(היא מתישבת על שתי הידיים המכופפות שלי מאחורי הגב, מסובבת בכח את הראש הצידה, מתקרבת לאוזן שלי ולוחשת) - מה נראה לך, אני נהנית?

טוב כאן הפסקתי לדמיין, אחרת עדות מביכה היתה עלולה פתאום להתרומם..
בכל אופן היה מסז' טוב, נראה לי שסוף סוף חזרתי מהלה-לה-לנד שהייתי בה במשך שבוע
עובדה שהיום בחצי יום עבודה השלמתי פערים של יומיים..

עוזרת כל פעם מחדש לסדר את הראש
וגם מאוד, אבל מאוד, מעייפת 😄

חבל שלא יכול להגיד אותו הדבר על ההורים
לאנשים הנפלאים האלה אין באמת מושג על העולם שלי

לשלוח להם לינק?

בהתחלה, התאהבתי באהבה עצמה
אחרי זה התאהבתי במלכה
התאהבתי בחיים עם תוכן
וכשפגשתי את הילדה שבה התאהבתי גם בה

ואז התחלתי לאהוב את עצמי
לראות את הגדרות
לחוש את הכבלים
הרגשתי איך הכל נוזל ממני
אפילו הזמן כבר לא היה שלי

דיברתי אבל לא נשמעתי
התווכחתי אבל תמיד הייתי האשם
צעקתי והרגשתי אילם

אז חיכיתי שהיא תגדל
והיא גדלה עוד ועוד
וכל פעם נתנה לי תקווה חדשה
ואכזבה נוספת

עד שהרגשתי שהיא חזקה
ואז הלכתי

טעיתי

היא לא הייתה די חזקה
אבל היא עוד תהיה

רוצה לעזור ולא יכול..

מסתכל מהצד
מזדהה ושותק
כואב אותך

אבל לכל שיחה יש סיכום
כל חיבוק מסתיים בשחרור
כל פגישה מובילה לעוד פרידה

מרגיש את הציפייה שלך
אולי הפעם אשאר
אראה משהו חדש

ואני נאלץ לנטוש אותך שוב ושוב

מרגיש אותך איתי בכל צעד
בכל מקום אליו אלך

תומכת
עוקבת
ממתינה
אולי אם אפול את תתפשי אותי

עד כאן הגעת אחריי

ואני רק רוצה להשתחרר

כך התחילה הבוקר התשובה של פקיד בבית הדין הרבני למבקשת קצרת רוח ומתוסכלת שניסתה להבין איך לקדם את העניין שלה.
הוא לא ניפנף אותה - להיפך, הוא המשיך ופירט אילו פעולות היא יכולה לעשות ונתן שמות של אנשים אליהם כדאי לפנות. אבל הוא התחיל בזה - בעצם ניסה להגיד לה בנימוס שלטובתה כדאי לה להתאזר בסבלנות.

אין לי דבר עם הדת על שלל מצוותיה, ויש לי טינה מיוחדת למוסדות דתיים שקיבלו תוקף חוקי במדינה שלנו, סמכויות לא רלוונטיות שהעם היהודי הסתדר יופי בלעדיהן עד הקמת המדינה.
אבל יש לי חיבה וכבוד ליהדות המעודדת את הצניעות, ואת הכבוד שאדם נותן לחברו, אפילו הנימוס הבסיסי - גם כשהוא מאולץ - משרה תמיד אווירה יותר טובה בעיניי.

היה לי קל יותר אחר כך לא לכעוס על אותו פקיד עצמו, שבגלל שהחתימה שלו על מסמך הגט לא היתה מספיק מדוייקת לדעת הרבנים (בעצם - ברגל של האות ג' לא היה מספיק דיו..) נאלצנו להמתין עוד דקות ארוכות.

לא במקרה אני בורח לשוליים היום.
למרות שמדובר בחותמת רשמית על עניין שגמור כבר מזמן, והגישה הצינית האופיינית שלי למצבים כאלה, הרגשתי היום את הכבדות. את סיומו של מסע לפני זמנו. גם את הכישלון הרגשתי. לרגע נדחקו ההתרגשות מהדרך החדשה והאפשרויות הפתוחות, מהחופש שכל כך למדתי לאהוב בחודשים האחרונים, מהתקווה - מרשה לעצמי יום אחד של התכנסות והיזכרות. להיות קצת כבד ולו כדי להשתחרר אחרי כן.

חוץ מזה יש לי כמה ימים עכשיו עם הילדים להשכיח את החופש 😄

"אנחנו חולמים כל הזמן, לא רק כשישנים. תפישת המציאות שלנו היא תמיד פנימית. לפעמים (בעצם כל הזמן) אנחנו נתקלים בעדויות שסותרות את התפישה הזאת - הן לא גורמות לנו להתעורר, רק לעדכן את התמונה הפנימית ולהמשיך לחלום"
(פילוסופיה בגרוש, ת.ר.)

אני יושב במסדרון כלשהו, מול מסך של מחשב.
לא יודע בדיוק מה אני עושה שם - זה טיבם של סופים של חלומות, שהם מעומעמים כאלו. בדרך כלל הם מתפוגגים לגמרי תוך כמה שניות, אלא אם כן קורה משהו דרמטי.
אני מרגיש את ההתעוררות, מתחיל לחוש את המיטה מתחתי, תיכף אפקח עיניים.

העיניים פקוחות, אבל משהו מוזר.
זה לא מרגיש כמו המיטה שלי, גם לא נראה כמו החדר שלי.
יש כאן אשה יפהפיה שרוכנת לצידי, נוגעת בי. היא מוכרת לי, אבל זאת לא האישה שלי.
בעצם אין לי אישה כבר כמה זמן, אני נזכר.
הפה שלי זז, מישהו שיש לו את הקול שלי שואל "איפה אני?". היא מחייכת.

התעוררתי מחלום לתוך חלום.

היא מהדהדת את השאלה שלי: "באמת איפה אתה?".
ההכרה חודרת באיטיות.. אני עוצם את העיניים, מחייך, פוקח אותן שוב.
את הראש אני עדיין לא מסוגל להרים. היא עדיין שם מעלי, מחייכת, מחכה להכרה שלי.

אני כבר יודע איפה אני, רק לפני כמה דקות נכנסתי לכאן.
משחזר בראש את האירועים שקדמו, איך היא אחזה בי, הפילה, הכאיבה..
הייתי מאוד גאה כשהיא אמרה שאני מאוד חזק וקשה לה להכניע אותי.
קשה זה עניין יחסי מאוד מתברר. מבין כמה זה היה רק משחק מבחינתה.
ואז נזכר בשניות האלה, ממש שתיים או שלוש, כשהרגליים השריריות שלה ננעלו סביב הראש שלי - זוכר אפילו את תחושת הנימול מתפשטת בגוף - ואז ישר לסוף של החלום..

יש רגעים נדירים בהם אפשר לחוות מציאות אובייקטיבית, אבסולוטית. הרגעים האלה הם אבני הדרך שלנו

לפני כמעט שמונה שנים פסעתי על מפתנו של עולם חדש.
מזמן ידעתי על קיומו, ומאז גם ידעתי שיום אחד אגיע, ואז עשיתי את הצעד הנוסף.
ההכרה הכתה בי כמעט מיידית: זה לא מה שחשבתי, זה הרבה יותר טוב!
האווירה, ה"פאשן", אפילו חוסר המהוקצעות (בניגוד כמובן לפנטזיות) - הכל פשוט התיישב בצורה הכי נכונה שיכולה להיות
ההלם נמשך כמה ימים, ואחריו אופוריה, ואחרי זה..

אתמול חזרתי ל"זירת הפשע" (שאומנם בינתיים שינתה כתובת) אחרי הפסקה ארוכה מדי
בעיקר כי שוב, כמו בפעם הראשונה, כולם זרים. זרים אבל ההרגשה אותה הרגשה מוכרת של המקום הנכון.
אז לא הכל חדש, ופתאום אני מסוגל להבחין שיש יותר אמיתיים ויש שיותר "נותנים שואו", יש שפויים ויש הנסחפים קצת יותר מדי ומסכנים את בריאותם
ויש גם דברים שלא משתנים. אני למשל
עומד ונועץ עיניים. שייך אבל גם בצד. מקשיב ושותק..


יש לי את זה עוד מילדות. הנטייה לראות את עצמי כצופה בלבד גם כשזה לא מתאים. זכור לי מקרה אחד שבו, באחד הביקורים שלי עם ההורים באיזה קיבוץ (דרך אגב שנאתי תמיד את המקומות האלה - כאילו הרגשתי אינסטינקטיבית שלה מקומות בהם כולם אמורים לחשוב ולהתנהג אותו דבר) מצאתי את עצמי יושב בלי בושה מחוץ לחדר האוכל ופשוט צופה במשפחה נהנית מארוחת הצהריים - עד שיצא מישהו לגרש אותי. אולי בגלל זה היום האח הגדל משעמם אותי - אני עשיתי את זה קודם!


מעט הפרצופים שהיכרתי והיו עשויים אולי לזכור אותי מימים אחרים לא זיהו (או לא התעניינו, או שמרו על פרטיותי או ווטאבר, לא אדע לעולם). ניק אחד בלבד הפך לפנים מחייכות (הרבה יותר קל כשזה מחוץ לדומיין שלי). ליותר מזה לא היה לי אומץ - אפילו לא לעשות כמה צעדים לצד השני של הבמה ולהציג את עצמי, ככה סתם, מה כבר יכול לקרות? לא - סתם עומד ונועץ מבטים, זה עדיין אני.
וזה עדיין המקום שלי. גם אם מזמן לא ביקרתי בו.
זאת תהיה שנה טובה, אני יודע.

בפעם הראשונה, זה המשיך באופן פלאי במישהי שסחפה אותי לחיים אחרים. השיר הזה מוקדש לה.

כאילו לא היו לי מספיק כאלה בזמן האחרון..

והפעם - מהפסיכולוגית שלי
זאת שהגעתי אליה חצי במקרה, לקבל עזרה במשהו נקודתי - משפחתי
שבמשך שבועות לא מעטים התייחסתי לפגישות שלנו כמו רע הכרחי
כשהשכל מכריח אותי להמשיך למרות שהרגש מתחנן להפסיק
ואז המהפך
היום אני מבין שהשינוי התחיל משם

אבל הזמן שלנו היה קצוב מראש
וככל שהפגישות הפכו טובות יותר, כל אחת מהן סימנה שבוע פחות עד לסיום
עד עכשיו הדחקתי
היום נפרדתי
ואני כבר מתגעגע

ד"א אני קולט פתאום כמה אני חשוף פה
מעניין אם יום יבוא ואני אתחרט על זה

אני רק מהדהד כאן דברים שקראתי בנוסחים אחרים.. אבל לא יכול לעבור סתם ככה.
לאן הגענו?
איך זה שאנשים בטוחים, מצליחים, אפילו מפורסמים
מרגישים כל כך חלולים ומתבטלים בפני כל מיני יועצי אחיתופל למיניהם
שאין דבר ביניהם ובין אמונה אמיתית
והכי נורא, שבסוף הם פגעו בכבודו של היקר להם מכל
זלזלו בתבונתו, הפרו את צוואתו
הפכו אותו בעל כורחו לסמל של אטימות

טרגדיה בריבוע