החיים החדשים שלי

לפני כמעט שמונה שנים פסעתי על מפתנו של עולם חדש.
מזמן ידעתי על קיומו, ומאז גם ידעתי שיום אחד אגיע, ואז עשיתי את הצעד הנוסף.
ההכרה הכתה בי כמעט מיידית: זה לא מה שחשבתי, זה הרבה יותר טוב!
האווירה, ה"פאשן", אפילו חוסר המהוקצעות (בניגוד כמובן לפנטזיות) - הכל פשוט התיישב בצורה הכי נכונה שיכולה להיות
ההלם נמשך כמה ימים, ואחריו אופוריה, ואחרי זה..

אתמול חזרתי ל"זירת הפשע" (שאומנם בינתיים שינתה כתובת) אחרי הפסקה ארוכה מדי
בעיקר כי שוב, כמו בפעם הראשונה, כולם זרים. זרים אבל ההרגשה אותה הרגשה מוכרת של המקום הנכון.
אז לא הכל חדש, ופתאום אני מסוגל להבחין שיש יותר אמיתיים ויש שיותר "נותנים שואו", יש שפויים ויש הנסחפים קצת יותר מדי ומסכנים את בריאותם
ויש גם דברים שלא משתנים. אני למשל
עומד ונועץ עיניים. שייך אבל גם בצד. מקשיב ושותק..


יש לי את זה עוד מילדות. הנטייה לראות את עצמי כצופה בלבד גם כשזה לא מתאים. זכור לי מקרה אחד שבו, באחד הביקורים שלי עם ההורים באיזה קיבוץ (דרך אגב שנאתי תמיד את המקומות האלה - כאילו הרגשתי אינסטינקטיבית שלה מקומות בהם כולם אמורים לחשוב ולהתנהג אותו דבר) מצאתי את עצמי יושב בלי בושה מחוץ לחדר האוכל ופשוט צופה במשפחה נהנית מארוחת הצהריים - עד שיצא מישהו לגרש אותי. אולי בגלל זה היום האח הגדל משעמם אותי - אני עשיתי את זה קודם!


מעט הפרצופים שהיכרתי והיו עשויים אולי לזכור אותי מימים אחרים לא זיהו (או לא התעניינו, או שמרו על פרטיותי או ווטאבר, לא אדע לעולם). ניק אחד בלבד הפך לפנים מחייכות (הרבה יותר קל כשזה מחוץ לדומיין שלי). ליותר מזה לא היה לי אומץ - אפילו לא לעשות כמה צעדים לצד השני של הבמה ולהציג את עצמי, ככה סתם, מה כבר יכול לקרות? לא - סתם עומד ונועץ מבטים, זה עדיין אני.
וזה עדיין המקום שלי. גם אם מזמן לא ביקרתי בו.
זאת תהיה שנה טובה, אני יודע.

בפעם הראשונה, זה המשיך באופן פלאי במישהי שסחפה אותי לחיים אחרים. השיר הזה מוקדש לה.