אני לא יודעת אפילו איך הגעתי לשם, זה כאילו לאוטו היה חיים משלו והוא רצה לנסוע לשם.
אני נוסעת בין השורות, הכל אבנים אבנים, שמות של אנשים , חלקם מבוגרים , חלקם צעירים חלקם ילדים קטנים.
אני ממשיכה לנסוע בעליה ומגיעה אליך.
אני עומדת מולך והכול יוצא לי.
אני לא באה אליך הרבה , אני מפחדת , אני מפחדת שאתה כועס עלי שאני לא חושבת עליך הרבה.
אני מפחדת שאתה מאוכזב ממני , אולי לא גדלתי כמו שרצית, אולי אני לא כמו שחשבת שאני אהיה .
הבאת אותי לפה ועזבת,
וכל הזמן אני חושבת שאולי הדברים היו נראים קצת אחרת אם היית פה. אם היה עוד כתף לבכות עליה , עוד אוזן קשבת, עוד זוג ידיים שיתמכו.
השנה זה השנה העשרים בלעדייך, וזה כמו גוש גדול בגרון שלי שאני חושבת על זה.
אני חיה עם זיכרון אחד מעורפל, שהוא ספק זיכרון ספק דימיון שלי ושלך.
חיה על הסיפורים שמספרים לי עליך, על כמה שאנחנו דומים ואיך הייתי הכל בשבילך חיה על התמונות שלך ושלנו.
זה לא מספיק אבל לצערי. זה לא משהו שאני יכולה לשלוט בו.
אני אוהבת אותך אבא
ואתה איתי בכל צעד שאני עושה.
[b]
לפני 17 שנים. 10 בנובמבר 2006 בשעה 12:56
