"אם לרגע אלוהים היה שוכח שאני רק בובת סמרטוטים, והיה מעניק לי במתנה פרק חיים, הייתי מנצלת זמן זה עד כמה שהייתי יכולה.
יתכן שלא הייתי אומרת כל מה שאני חושבת, אבל בודאות הייתי חושבת על כמה מה שאני אומר.
הייתי מעריכה את הדברים, לא לפי שווים, אלא לפי ערכם.
הייתי ישנה מעט, חולמת יותר. אני מבינה שעל כל דקה שאנו עוצמים עיניים, אנו מפסידים שישים שנות של אור.
הייתי מתהלכת במקומות בהם אנשים נעצרו, הייתי מתעוררת בזמן שאחרים ישנים.
אם אלוהים היה מעניק לי במתנה פרק חיים, הייתי מתלבשת בפשטות, הייתי משתרעת מול השמש, חושפת לא רק את גופי אלא גם את נשמתי.
הייתי מוכיחה לאנשים עד כמה הם טועים בחושבם שהם מפסיקים להתאהב
בהזדקנותם מבלי לדעת שמזדקנים ברגע שמפסיקים להתאהב!
לילד הייתי נותנת כנפיים, אבל משאירה אותו ללמוד לעוף בכוחות עצמו.
לזקנים הייתי מלמדת שהמוות לא מגיע עם הזקנה אלא עם השכחה.
כל-כך הרבה דברים למדתי מכם האנשים... למדתי שכל העולם רוצה לחיות על פסגת ההר, מבלי לדעת שהאושר האמיתי טמון בצורת העלייה במעלה ההר.
למדתי שכשתינוק תופס בידו בפעם הראשונה את אצבע אביו, הוא מחזיק אותו לתמיד.
למדתי שלאדם יש זכות להביט כלפי מטה בזולת רק כאשר הוא עומד לעזור לו להתרומם.
כל כך הרבה דברים למדתי מכם האנשים... אבל באמת הם לא יעזרו לי, משום שכשישימו אותי בארון, למרבה הצער כבר לא אהיה בחיים.
אילו הייתי יודעת שזו הפעם האחרונה שאראה אותך ישן הייתי מחבקת אותך בחוזקה ומתפללת לאלוהים שאוכל להיות שומרת נפשך.
אילו הייתי יודעת שאלו הרגעיים האחרונים לראותך, הייתי אומרת "אני אוהבת אותך" מבלי להניח, בטיפשות שזה כבר ידוע לך.
אף אחד לא יזכור אותך בשל מחשבותיך הנסתרות. בקש את הכוח והחוכמה לבטא אותם.
ג.ג.מ
לפני 19 שנים. 22 באפריל 2005 בשעה 7:00