שבת
מאסטר
אני לא יודעת אם היית עד לדרמה שחוללתי כאן בפעם הקודמת
אולי רק הדפים הקרועים במחברת יכולים לספר... בעצם אני יודעת שכן... הרי ראיתי אותך ושמעתי אותך..
אני חושבת עכשיו שבטח הכל מבולבל לך ואתה לא מבין מתי כל דבר נכתב אז החלטתי להוסיף את מספרי הימים למה שכבר כתבתי (לפי הספירה של שינה וערות).
ביום רביעי הם הביאו אותי שוב לכאן, לתא הקטן, כדי שאכתוב במחברת. קראתי שוב את כל מה שכבר כתבתי לך ושמתי לב שהגעתי רק לסוף היום הראשון, אז התחלתי מהר מהר לכתוב את כל מה שעבר עליי מאז, לחוצה מאוד שפתאום מישהו שוב יבוא לקחת אותי ואצטרך להפסיק ואחרי שכבר מילאתי שני דפים שלמים התמלאתי פתאום ייאוש כי הבנתי שזו משימה בלתי אפשרית לתאר לך את כל מה שקרה ואת כל הרגשות שלי ואת כל המחשבות שלי... גם לעצמי אני בקושי יכולה לספר על זה. הפסקתי לכתוב והנחתי את הראש אל הידיים והתחלתי לבכות. הרגשתי כל כך עייפה ובודדה. הייאוש הזה של הכתיבה היה הד לייאוש הרבה יותר עמוק שפעפע בי מתחת לפני השטח. ייאוש מהמקום הזה, מהקושי הפיזי, מהעירום, מהקשירות. יאוש מההצלפות והעונשים, מהחושך התמידי מכל הדברים החדשים שאני צריכה ללמוד, מהצורך לרסן את עצמי כל הזמן ולהיות כנועה אבל בעיקר מהבדידות ומהריחוק ממך ומזה שכבר עברו כל כך הרבה ימים ולא שמעתי ממך שום דבר. הבטחון שלי התערער לגמרי- פתאום הבנתי עד כמה המחברת הזו היא קנה רצוץ להשען עליו: מי אמר שהיא כאן בגללך? אולי הם הרימו אותה מהאדמה אחרי שכפתו אותי, קראו בה והחליטו לתת לי להמשיך לכתוב בה בגלל השעשוע שלהם? אולי בכלל אתה לא יודע איפה אני והייתי אמורה לחזור הביתה? (לשניה אחת נפל לי הלב לתחתונים מהמחשבה הזו מרוב פחד ומרוב יגון), אולי החלטת למסור אותי הלאה ולעולם לא אראה אותך? כל השאלות האלה הסתחררו לי במוח ופתאום לא יכולתי יותר לסבול את זה יותר. הרגשתי כעס מרירות ותשוקה עזה להשתחרר מכאן ולצאת החוצה, לשמש. ברגע של זעם טהור קרעתי את הדפים האחרונים של המחברת והעפתי אותה אל הרצפה, אחרי זה ניסיתי לצאת מהדלת ולרגע זה הפתיע אותי שהיא לא נעולה ויצאתי והתחלתי לרוץ במסדרון בלי לדעת לאן רק לרוץ קדימה ולמצוא מוצא כלשהו מהמקום הזה ואז מדריך אחד בא מולי והוא צעק עצרי אבל לא עצרתי רק דחפתי אותו הצידה והמשכתי לרוץ אבל הוא בא אחריי וידעתי שאין לי סיכוי לברוח ממנו אז נתתי לו להשיג אותי והתחלתי להרביץ לו כמו שאף פעם לא הרבצתי לאף אחד בעולם עם כל הכאב והכעס והעצבים ובינתיים הגיעו עוד מדריכים והם הצליחו להשתלט עליי ולהפיל אותי לרצפה ואחרי שכבלו אותי גררו אותי לחדר של העונשים. הם דחפו אותי לכלוב קטן, ככה כמו שאני קשורה וממררת בבכי ואז הלכו.
אני חושבת שכבר לא בכיתי מכעס, רק מאוד ריחמתי על עצמי וגם קצת התביישתי בהתפרצות הזו ובאיבוד השליטה. נזכרתי בשפחה ההיא שפגשתי ביום הראשון ובמה שאמרה על הבדידות ועל כך שאני צריכה לזכור אותה ואותך... וידעתי שנכשלתי במבחן הזה וזה גרם לי עוד יותר להצטער ועוד יותר לבכות ובסוף כשנגמר הבכי גם נגמר לי כל הכוח ונרדמתי.
כשהתעוררתי הייתי עדיין באותה התנוחה ולא היה אף אחד בחדר. כל הגוף שלי כאב והייתי צמאה בטירוף אבל ידעתי שאם אנסה לקרוא בקול רק אחמיר את מצבי אז הרפיתי הכל ורק שכבתי ושיחזרתי את כל מה שקרה והבנתי איזו טעות עשיתי וממש הצטערתי עליה. תהיתי מה יעשו לי עכשיו והייתי בטוחה שאחרי שיעבירו לך דין וחשבון על מה שקרה אתה תחליט לשחחר אותי כי אין לך צורך בשפחה מרדנית ושוב הרגשתי איך הדמעות מטפסות לי לעיניים כשנזכרתי בדפים הקרועים של המחברת שלך. וככה עבר עוד קצת זמן או הרבה ואחרי שכבר הרגשתי שאם לא יבואו מייד לשחרר אותי כבר לא יישארו לי זרועות מישהו נכנס לחדר. זה היה אחד המדריכים השחורים. הוא פתח את הדלת של הכלוב והתיר לי את הרגליים כך שיכולתי לזחול החוצה. הוא אמר לי להתיישב בתנוחת הכריעה וזה היה קצת קשה עם ידיים קשורות מאחורי הגב אבל הצלחתי. ישבתי מולו עם העיניים מושפלות וחיכיתי לגרוע מכל.
הוא ביקש שאפרט לו מה קרה ומה עשיתי. וסיפרתי
אחר כך הוא שאל למה
אז הסברתי מה הרגשתי ובסוף שאלתי אם אני יכולה להגיד עוד משהו.
הוא אמר שכן. אז אמרתי (די בגמגום כי הדמעות שוב הגיעו והפריעו לי לדבר) שאני מאוד מאוד מצטערת ושאני לא יודעת איך זה קרה לי, לא יודעת להסביר את זה אבל מבינה שזו התנהגות בלתי נסלחת. אמרתי שאני מוכנה לקבל כל עונש ובלבד שיתנו לי הזדמנות נוספת...
ואז הוא שתק ואחר כך הוא דיבר, והקול שלו היה רך וחם ומה שהוא אמר הפתיע אותי לחלוטין.
הוא אמר שזה היה צפוי. ואפילו קרה מאוחר ממה שציפו וזה גרם להם לחשוב שאולי משהו איתי לא בסדר...
אבל הייתי בסדר גמור ואפילו יותר מהממוצע והוא בטוח שאהיה שפחה מצוינת ומקור גאוה למאסטר (כן! ככה הוא אמר! ובאותו רגע חשבתי לעצמי שאם הוא רק היה אומר את זה לפני יום אז כל זה לא היה קורה). ואז הוא שתק לרגע ואחר כך אמר
שעם כל זה עליי לקבל עונש.והעונש יהיה קשה וכואב מאוד ואצטרך לגייס את כל כוחות הנפש כדי לעבור אותו
אבל אחרי שאעבור אותו אדע שעברתי את המבחן הקשה מכולם ואהיה מוכנה לשלב הבא.
הוא שוב שתק ונתן לדברים שאמר לחלחל בי ואני- כל הפחד והזעם והייאוש והתסכול חלפו כלא היו ברגע שהוא הזכיר אותך. הרגשתי שלוה גדולה וידעתי שמה שלא יקרה אצליח לעמוד בזה.
זה באמת היה קשה
אבל באמצע כל הסבל והקושי שהייתי כבר מטושטשת מעייפות וכאב הופעת פתאום מולי וליטפת לי את הלחי
ואמרת לי להיות חזקה בשבילך
ואני לא יודעת אם זה קרה באמת או שרק חלמתי אבל זה בכלל לא חשוב כי בשבילי היית שם.
ואחרי שהכל נגמר, ידיים רכות שחררו אותי והביאו אותי לחדר לבן (שכבר ביקרתי בו קודם אבל הוא שייך לסיפור הדפים הקרועים) ושם היו מי אמבטיה חמים ומיטות רכות ושמיכות וקולות של צחוק ושמחה של שפחות נוספות שכבר קצת הכרתי אבל גם הן היו זכורות לי מתוך חלום ורק עכשיו התממשו לדמויות בשר ודם.
ואחרי שנחתי ואכלתי ושתיתי ולוטפתי ועוסיתי מכל הכיוונים... קיבלתי תיבה קטנה מעץ ובתוכה נחה המחברת שלך (הקצת קרועה) ועפרון (כמו זה שנפל) ונאמר לי שמעתה זו התיבה שלי ואוכל לגשת אליה בכל עת שארצה.
אז מייד התיישבתי וכתבתי הכל כדי שלא אשכח ואני כל כך שמחה כי יודעת שאם המחברת אצלי בודאי גם אותך אראה בקרוב...