"זה לא יועיל" נשמע קול מסביבה "אין לך שום דרך לצאת מכאן, את יכולה לנוח".
קתרין עצרה לרגע מהסיבוב שעשתה מסביב לקירות, זו הפעם העשרים בערך, כדי לנסות להבין היכן היא נמצאת.
לקח לה זמן להבין בכלל מה קורה עם הגוף שלה: היא היתה עירומה, העיניים שלה היו מכוסות בבד אטום, הידיים שלה היו כבולות מאחורי הגב בחומר מתכתי כלשהו והכי מעצבן- בתוך הפה היה תקוע לה חפץ עגול שפישק את שפתותיה ומנע ממנה לדבר או לבלוע כמו שצריך. היא הרגישה את הרוק שלה נוזל דרכו אבל היא לא יכלה לעשות שום דבר בנדון חוץ מלהתעצבן ולקלל בליבה את המישהו שהביא אותה לכאן.
היא תהתה מי זה יכול להיות. אולי ההורים שלה נמצאים מאחורי זה?
לא. אין סיכוי. היא לא דיברה איתם כבר שנים. וחוץ מזה, זה ממש לא הסגנון שלהם.
היא לא העלתה בדעתה עוד אפשרויות: מעגל המכרים שלה היה דל ביותר.
היא החליטה להפסיק לחשוב על זה- ממילא זה לא ישנה כלום. היא חייבת לדאוג לעצמה בעצמה וזהו. היא רק קיותה שלא מדובר באיזה רוצח פסיכופת שנהנה להתעלל בנשים חסרות ישע.
הקול השתתק וקתרין המשיכה, במן אקט של מרדנות נואשת להלך לאורך הקירות ולנגוח אותם כל כמה סנטימטרים בעזרת כתפה כדי לנסות למצוא את הדרך החוצה.
היא ידעה כמובן שאין לזה שום סיכוי: אם מישהו טרח לכבול אותה ולשלול ממנה את יכולת הראייה והדיבור הוא בטח לא ישאיר את הדלת פתוחה... אבל הרגליים שלה היו חופשיות והיא הרגישה שהיא חייבת לעשות משהו כדי לא להשתגע.
חוצמזה, היא ידעה, בעוד כמה זמן היא תתחיל להרגיש את הרעב הנוראי, המכרסם ואם היא לא תצליח לצאת מכאן עד אז, היא באמת תשתגע.
ממה שהצליחה להרגיש, הקירות היו מרופדים והרצפה עשויה מלינולאום או סוג של גומי. כמו תא של משוגעים. זה מתאים. היא חשבה.
החדר היה ריק מרהיטים ובלי שום רמז לדלת או חלון.
"את עקשנית" אמר הקול. "זה נחמד. אבל את תתעייפי ודוקא כדאי לך לשמור את הכוחות שלך להמשך. את תצטרכי אותם."
הקול בקע מתוך רמקול. לא היה טעם לחפש את האיש בחדר.
קתרין נעצרה במקומה והמתינה. היא לא ניסתה לענות. זה היה משפיל מדי לעשות את זה דרך מחסום הפה.
"ילדה טובה" הקול אמר. "באופן כללי, ככל שפחות תתנגדי לי כך פחות תינזקי. אני מציע לך לזכור את זה."
אם הפה שלה לא היה חסום, היא היתה אומרת לו ללכת לעזאזל. בינתיים, היא הסתפקה בלהגיד את זה לעצמה בלב.
לא היה אכפת לה לגרום לעצמה נזק כי לא היה לה מה להפסיד.
"את בטח חושבת שממילא אין לך מה להפסיד" הקול כאילו קרא את מחשבותיה, "אבל לכל אדם יש יצר הישרדות אינסטנקטיבי הגורם לו לברוח מהכאב. את לא שונה בעניין הזה. גם את זה כדאי לך לזכור".
לך תזדיין. קתרין חשבה לעצמה. מה הוא יודע על כאב?
"עכשיו", אמר הקול, "אני רוצה שתרדי אל הרצפה ותשכבי על הבטן."
קתרין עמדה בלי לזוז. באמת. היא חשבה. נראה אותך מכריח אותי.
ומיד לאחר מכן, היא חשה גל של כאב שנע מצווארה ועד לידיה ולקרסוליה. זה היה כאילו נגעו בה בברזל מלובן. היא צרחה אך דרך המחסום נשמעה רק נאקה עמומה.
הכאב נפסק והיא התנשמה בפראות, בולעת אויר.
"שכבי על הבטן!" הקול ציווה
קתרין לא זזה ושוב הופיע הכאב, בעוצמה חזקה יותר והפעם לא נפסק. הוא הפיל אותה על ברכיה והתעצם ככל שניסתה להתנגד לו.
"זה ייפסק כשתצייתי לי" הקול אמר.
קתרין הרגישה את עיניה מוצפות בדמעות. היא רצתה להיות חזקה יותר אבל לא הצליחה. היא נשכבה על הבטן, מייחלת למנוחה מהכאב הנורא.
ברגע שהלחי שלה נגעה ברצפה, הכאב נפסק באחת. היא שמעה את עצמה מתייפחת מרוב הקלה.
"לצווארך יש קולר ועל ידייך וקרסולייך אזיקים מברזל. בלחיצת כפתור אני יכול להעביר בהם זרם חשמלי המיועד לגרום כאב עצבי עד מוות. מה שחשת עכשיו, היו זרמים בעוצמות הנמוכות ביותר. אל תתגרי בי, ילדה." הקול השתתק.
קתרין נשארה במקומה, נמנעת מלזוז ולהרגיז במשהו את הקול.
אחרי דקה היא שמעה דלת נפתחת וצעדים ליד ראשה. היא התכווצה באופן אוטומטי, חוששת ממגע ידו. הוא הפך אותה על הגב והתיישב בין רגליה, מפשק אותן. היא הרגישה את ידו עטויה בכפפה עוברת לאורכה מהצוואר ועד הרגליים. היא ניסתה להתכווץ ולסגור את הרגליים אינסטנקטיבית, אבל הוא מנע זאת ממנה.
זה כנראה כן הפסיכופת הרצחני. היא חשבה בייאוש. עדיף אולי במקרה הזה לנסות למות מהר . אבל איך לעזאזל היא תעשה את זה?
המגע של האיש היה עדין. אם היה פסיכופת שנהנה מכאב, הוא לא מיהר להראות לה את זה. הוא ליטף אותה בעדינות, בלי מילים, לאורך הבטן והרגליים והמפשעה העירומה שלה. אבל כמובן שהיא לא נהנתה מזה. הפחד מהצעד הבא שלו ומהכאב גרם לה להיות דרוכה ומכווצת.
"אל תדאגי", הוא אמר, שוב, כאילו קורא את מחשבותיה. אני לא מתכוון לפגוע בך באופן בלתי הפיך" היא יכלה לדמיין אותו מחייך לעצמו כשאמר את זה.
"בכל אופן, לא יותר ממה שכבר פגעת בעצמך". הוא המשיך ללטף אותה ואז במפתיע התרומם מעליה, סגר את רגליה ומשך אותה לישיבה. הוא השעין אותה על הקיר והוציא את המחסום מהפה שלה.
היא בלעה את הרוק כמו שצריך וליקקה את שפתיה כדי להחזיר את התחושה הנורמלית לחלל הפה.
"מי אתה?" היא שאלה כשהרגישה שהיא יכולה לדבר. יצא לה מן קרקור צווחני והיא ניסתה שוב.
"השם שלי לא משמעותי כרגע. את יכולה לקרוא לי "אדון". ואמרתי לך- אם תצייתי לי, לא ייגרם לך נזק."
"אין לך שום זכות להחזיק אותי כאן. תשחרר אותי עכשיו ולא אתלונן עליך"
הוא ממש צחק בתגובה
"מצאתי אותך על סף המוות במקום בו נמצאים אנשים שאף אחד לא מחפש אותם ולכן מבחינה טכנית, את כרגע הרכוש שלי ולא נראה לי שמישהו יתייחס ברצינות לתלונות שלך"
"אתה חי בסרט. אנשים לא יכולים להיות "רכוש" אנשים הם אנשים"
"ובכן. בזה את טועה. כנראה שלמרות מה שאת חושבת, את לא יודעת הכל. ועכשיו לענייננו. אני רוצה לנסות להחזיר אותך למצב שמיש. וזה אומר, דבר ראשון, לגמול אותך מהסמים. אחר כך עוד נראה.."
"לך תזדיין" היא אמרה. "אני לא שייכת לאף אחד וממש לא אכפת לי למות"
"אבל כן אכפת לך לסבול, לא?, כבר סיכמנו את הנקודה הזאת. בכל אופן, הבאתי לך קצת מים. אם תרצי, אתן לך לשתות, אוכל תקבלי אחרי שהקריז יעבור. ככה יהיה קל יותר."
"אני יורקת על המים שלך. תעזוב אותי"
"כרצונך" הוא הכניס שוב את המחסום אל פיה. היא ניסתה לטלטל את הראש ולהתנגד אבל הוא קיבע אותה בגופו ודי מהר השתלט עליה. היא היתה שוב חסומה כמקודם, המאבק הפיל אותה על צד גופה ושם נשארה, מותשת.
היא שמעה את צעדיו הולכים ומתרחקים.
