הוא הקדים אותה ורכן לעברה
"בואי. הגיע הזמן לקום, להתרחץ ולאכול. יש לך ריח מזעזע."
מוכנית, היא פתחה את הפה כדי לענות בקללה עסיסית כפי שהיתה רגילה אבל יצאה לה רק נהמה נמוכה.
היא היתה חסרת אנרגיה באופן מוחלט, אפילו מכדי לדבר.
היא ניסתה לבחון אותו אך האור עדיין סנוור אותה. כל מה שיכלה לראות היה שהוא גדול. גדול מאוד.
זה רק נדמה לי, היא חשבה. אני שוכבת והוא עומד.
הוא אחז בידה ותמך בה בזמן שהתרוממה לישיבה. הוא עדיין היה גדול.
אחרי כמה רגעים, כשהחדר חדל להסתחרר סביבה הוא עזר לה לקום ולעמוד.
עכשיו הגודל שלו כבר לא היה מפלצתי. הוא היה פשוט גבוה וגדול מאוד. היא הרגישה שהיא כמו ילדה לידו וזה גרם לה להירתע.
הוא הרגיש בזה, אבל לא הרפה מאחיזתו.
"אני חושב שתפלי, אם אעזוב אותך" הוא אמר.
סוף סוף, אם כי במאמץ, היתה יכולה להרים את פניה ולהסתכל בו. היו לו פנים מעניינים ופתוחים וקרחת מבהיקה. ממש לא מה שדימיינה לעצמה. היא גם לא הצליחה להחליט בן כמה הוא. ארבעים, אולי? מבוגר, אבל לא זקן.
זה די מתחשב מצד מישהו שקושר, כולא ומכאיב לנשים להנאתו להגיד דבר כזה. עלתה בה מחשבה סרקסטית, אבל היא יכלה רק לדמיין את המילים, לא היתה לה את האנרגיה הדרושה להגות אותן בפועל.
"הכאב הינו מכשיר, הוא אינו מטרה כשלעצמו וכרגע אין צורך בו. זה יהיה בזבוז אנרגיה להפעיל אותו לחינם." הוא אמר בקול כמענה למילים שלא נאמרו.
היא היתה מבולבלת לרגע. אולי בכל זאת, בלי להרגיש, אמרה את מה שחשבה?
אבל הוא לא נתן לה זמן לחשוב על זה.
הוא האיץ בה לצעוד קדימה וזה לא היה קל. הרגליים שלה היו כמו מקלות של גפרורים והיא נאבקה על כל צעד.
חלק מהקיר שממול נעלם, פשוטו כמשמעו, ומאחוריו היה חלל מואר וגדול.
הם יצאו אליו לאט וקתרין, למרות חולשתה, ניסתה לבלוע הכל במבטה.
החלל היה מרוהט ברהיטים שכמותם רואים רק במגאזיני יוקרה. הוא היה רך ומזמין, אבל מהמבט החטוף שהספיקה להעיף, היא שמה לב שאין בו אף דלת או חלון.
האיש הוביל אותה לחדר אמבטיה מפואר ללא דלת ועזר לה להכנס לתוך האמבט שכבר היה מלא במים חמימים.
המוח שלה התאמץ להבין מבעד לבלבול, לטשטוש ולחולשה, אבל זה היה קשה מדי. היא החליטה להרפות ולהפסיק לחשוב. כמו שאמר, זה היה בזבוז אנרגיה.
להפתעתה המוחלטת הוא החל לחפוף את שערה. כשסיים הוא נתן בידה ספוג באומרו: "את זה, את יכולה לעשות לבד."
תחת עיניו הבוחנות היא סיבנה את עצמה באיטיות וכשסיימה לשטוף את עצמה במים הוא עזר לה לצאת, הושיב אותה על כסא שהיה שם ונתן בידיה מגבת.
היא הרגישה פתאום כמו ילדה קטנה שמלמדים אותה להתרחץ וזה גרם לה לצחוק.
"את באמת כמו תינוקת עכשיו." הוא אמר. "אבל אל תדאגי, את תגדלי."
"שוב עשית את זה!" היא אמרה בקול צרוד, מתפרץ והפתיעה אפילו את עצמה.
"עשיתי את מה?"
"אתה קורא את המחשבות שלי!"
"אז כדאי שיהיו לך מחשבות נחמדות, לא?"
"מה?? איך אתה עושה את זה? אתה קוסם או משהו?"
הוא לא ענה לרגע.
"אני לא באמת קורא את המחשבות שלך." הוא אמר לבסוף. "לפחות לא באופן שאת מתארת לעצמך. אני קורא אותך. ובמקרה שלך את גלויה כמו ספר. אין בזה שום קסם, זה רק עניין של התבוננות ואימון. כמו כל מיומנות אחרת." הוא חייך. "אני מקווה שגם את תלמדי לעשות את זה מתישהו. אבל זה עוד מוקדם. תגמרי להתנגב ובואי. את צריכה לאכול עכשיו."
הוא לקח מידה את המגבת ותלה לייבוש. היא נסיתה להתעשת מהר מההפתעה שהצליח לגרום לה ושמה לב כמובן שהיא שוב עירומה, למעט הצמידים והקולר ושאין שום בגדים בשבילה בסביבה.
"איפה הבגדים שלי?" היא שאלה
"שרפתי אותם" הוא אמר בשלווה.
"אתה מה??" היא ניסתה לצעוק
"שרפתי אותם." הוא חזר ואמר בנחת
"זה היה הדבר היחיד שעוד היה אפשר לעשות בהם. ומלבד זאת, אינך צריכה בגדים כרגע."
"אני לא מוכנה להסתובב עירומה לידך." היא אמרה באומץ. האמבטיה בהחלט אוששה אותה.
הוא פנה אליה בחדות, תפס את סנטרה והפנה את מבטה אליו.
"אני יודע שאת לא מוכנה." הוא אמר ברכות שהיתה מנוגדת לחלוטין לעוצמה שבה החזיק בסנטרה. "עדיין לא. בקרוב הכל ישתנה. אבל כרגע אין לך ברירה. את בסך הכל רכוש ואין לך יכולת לבחור או לפעול באופן עצמאי וכפי שאמרתי בהתחלה, אם תאבקי בי, זה רק יכאב."
הוא הרפה ממנה.
קתרין נשכה את שפתיה, והשפילה את מבטה. היא היתה חלשה מדי לעזאזל והוא ידע את זה.
למה התכוון במילים שאמר? היא החליטה שהוא מדבר בחידות שאין לה שום דרך לפתור. שוב קיללה אותו בליבה. היא חייבת למצוא דרך לעוף מכאן אבל בינתיים אין לה ברירה. היא תשחק את המשחק הקטן שלו.
היא העלתה על פניה ארשת מובסת, מפנימה לכאורה את העובדה שאין לה שום ברירה אחרת, הניחה לו לעזור לה לקום ולהצעיד אותה הלאה אל החלל המואר.
הוא התבונן בה מלמעלה, משועשע. זה הולך להיות מעניין.
