הוא הושיב אותה ליד שולחן והגיש לה צלחת מרק.
היא לא יכלה שלא לתהות מי בישל ומתי אבל היא לא שאלה והוא לא ענה הוא רק התבונן בה אוכלת כאילו זה היה המחזה המרתק ביותר בעולם.
הסיטואציה היתה כל כך הזויה- היא יושבת ליד שולחן עירומה ואוכלת כף אחרי כף של מרק אלוהי בעוד שמישהו זר לחלוטין נועץ בה מבטים.
ובכל זאת, זה לא גרם לה למבוכה. עולמה הסתובב סביב אדם אחד בלבד: היא עצמה. רגשות כמו מבוכה או בושה כבר מזמן נעלמו בתהום הנשייה של חוויות הילדות שלה.
היא טרפה את המרק הטעים ברעבתנות ומיד רצתה עוד, אבל בטרם הספיקה להגיד מילה הוא פינה את הצלחת באומרו שעליה לאכול בהדרגה, אחרת תקיא את הכל.
ואז, הוא התיישב שוב מולה.
"את יכולה לשאול עכשיו. כל מה שתרצי. אשתדל לענות על הכל אבל אני לא מתחייב."
זה בא לה בהפתעה.
היא הרימה את עיניה והתבוננה בו כדי לוודא שהוא לא לועג לה.
הוא השיב לה מבט רציני והמתין.
זו היתה בעצם ההזדמנות הראשונה להתבונן בו כמו שצריך. הוא היה גבוה וגדול מרוב האנשים שהכירה אבל נראה היה שלא היתה טיפת שומן מיותרת בגופו. הוא לא היה יפה במיוחד אבל גם לא מכוער. לפתע קלטה שהיא מתבוננת בו כפי שהיתה מתבוננת בבחור פוטנציאלי ברחוב. היא כפתה על עצמה בכעס להפסיק עם זה מיד.
הוא הגיב לזה בשעשוע שחדר לעיניו.
היו לו עיניים בצבע שקשה להגדיר. היא החליטה שהן אפורות.
"סיימת?" הוא שאל.
היא לטשה בו מבט מופתע לרגע, פתיעה שמיד פינתה את מקומה לזעם מתפרץ.
היא רצתה לקלל אבל נשכה את שפתיה. משהו שוב עצר בעדה.
היא שינתה כיוון.
"מי שלח אותך?" היא שאלה בשקט.
"אף אחד." הוא ענה. "אני פועל על דעת עצמי בלבד."
"למה דוקא אני?"
"את היית הכי מתאימה. חיפשתי הרבה זמן."
"מה זתומרת הכי מתאימה? מתאימה למה?"
"מתאימה למה שאני צריך: צעירה, נאה, אבל לא יפה באופן בולט, אינטיליגנטית והכי חשוב- כזאת שאף אחד לא מחפש אותה או יחפש אותה בעתיד."
היא היתה המומה לרגע. "איך..? כלומר, איך אתה יודע...? איך מצאת אותי? ולמה נראה לך שאפחד לא מחפש אותי?" זה די הכעיס אותה למרות שזה היה נכון.
"עשיתי עלייך מחקר מעמיק. חיפשתי המון זמן מישהי שתתאים. מכל הבחורות הזרוקות ברחוב את היית במצב הכי טוב מבחינה בריאותית. אז ביררתי מי את... יש לי דרכים משלי." הוא אמר את זה בצורה עניינית מאוד, בלי שמץ של רברבנות. "גיליתי עלייך דברים מעניינים מאוד. את היית תלמידה מבריקה אבל עצלנית ולא ממושמעת. הצלחת לעוף כמעט מכל מסגרת חינוכית בה ביקרת. ההורים המאמצים שלך כבר התייאשו ממך וכשעזבת את הבית אפשר לומר שהם הרגישו הקלה. את היית מעמסה די כבדה על השם המשפחתי שלהם."
היא נשכה את שפתיה ושתקה. כנגד רצונה, עלו בה זכרונות לא נעימים.
"למרות שהיה די ברור שאת לא מעניינת אותם במיוחד, לא יכולתי לקחת סיכון בעניין הזה."
הוא קם תוך כדי דיבור והוציא דף מתוך תיק מסמכים שעמד בפינה. הוא הושיט לה את הדף. זאת היתה תעודת פטירה. קתרין התבוננה בה ולא יכלה להוציא הגה מפיה. במרכז הדף התנוסס בגדול שמה. היא הרימה אליו עיניים מבוהלות.
"א..איך עשית את זה?" היא גמגמה
"יש לי דרכים משלי." הוא אמר שוב במסתוריות ושלף מידיה את הדף.
"זה לא משנה." הוא אמר. "את כבר לא קיימת שם בחוץ ואני חייב לציין שהם קיבלו את זה די יפה." הוא הוסיף ביבושת.
היא עדיין היתה המומה ולא אמרה מילה.
הוא שתק והמתין שתתאושש.
"מי אתה?" היא שאלה בלחש. "מה אתה רוצה?"
"אוה. כבר חשבתי שלא תשאלי." הוא חייך. "נתחיל ממה אני רוצה."
"כבר שנים, עולם המדע עסוק בליצור בינה מלאכותית. במילים פשוטות: רובוטים, שישרתו את האדם ויקלו על חייו. יצורים שלא ישאלו שאלות ולא יפקפקו. רק יבצעו את מה שהוטל עליהם. זו כמובן משימה גדולה מאוד. האדם הצליח ליצור מחשבים רבי עוצמה ומכשירים שיכולים לבצע כמעט כל דבר אבל המכשירים נטולי אינטליגנציה, נטולי רגשות וחסרי גמישות, שלא לדבר על כך שהם רחוקים מאוד מכל מראה אנושי.
אני מניח שיום אחד האנושות תצליח ליצור את הרובוט המושלם אבל זה יקח עוד הרבה זמן."
היא הקשיבה לו בבלבול מסוים, האותיות של שמה בתעודת הפטירה מהבהבות עדיין מול עיניה ורק חלק קטן של מוחה תוהה איך כל מה שהוא אומר קשור אליה לעזאזל.
"זמן... זה הדבר היחיד שאין לי." הוא המשיך, "לכן הגיתי דרך אחרת. אני מדען ולפני הכל זו היתה השאלה המדעית שסקרנה אותי: כיצד אפשר להשתלט על מוח אנושי כך שיהיה נטול רצון משלו ויהפוך להיות מכשיר בידי מפעילו? שימי לב שהשאלה לא היתה "האם?" אלא "כיצד?".
היה לי ברור מלכתחילה שיש דרך לעשות זאת והשאלה היחידה היא: איך." הוא דיבר אליה כמו שמדברים אל תלמידה.
"אני חוקר את הנושא כבר עשרים שנה. פיתחתי פטנטים רבים בתחום. פטנטים שנרכשו על ידי ממשלות וצבאות ברחבי העולם.
מדובר כמובן בפרויקטים סודיים וחשאיים מאוד. אף ממשלה לא רוצה שהעם שלה יידע שהיא מתעסקת בחומרים כאלו... אבל כל אחד קיבל רק חלקיק מהדבר השלם.
את הדבר השלם שמרתי לעצמי."
הוא עשה הפסקה והתבונן בה.
היא גילתה שעיניו מהפנטות אותה וקשה לה להתיק את מבטה.
"יש לי גם עניין אישי בזה. מעבר לעניין המדעי." הוא המשיך, "את מבינה, קתרין? יצור אנושי, שיציית לכל פקודה, שיהיה מכשיר, רכוש. בלי רצון משלו, בלי יכולת בחירה. אני רוצה שיהיה לי אחד כזה משלי. ליתר דיוק, אחת כזו משלי. היא כמובן צריכה להיות גם מכשיר מין. המכשיר המושלם." הוא חייך ועיניו נצצו בשמחה.
"אתה מטורף..." היא לחשה בבעתה.
"אולי" הוא אמר. "לך זה לא משנה. מרגע שיסתיים התהליך שיהפוך אותך למכשיר כזה, אני אהיה מושלם בעינייך וכל השאר יאבד את חשיבותו."
קתרין הרגישה פתאום ששפתיה יבשות. היא ליקקה אותן בקצה לשונה מנסה להחניק את תחושת הפחד שעלתה בה פתאום.
"אאיך.. איך בדיוק תהפוך אותי למכשיר כזה?" הקול שלה היה צרוד משום מה.
"זה תהליך מורכב." הוא הסביר בענייניות. "את כמובן הראשונה שתזכה לעבור את כולו בבת אחת אז אני עדיין לא יודע בדיוק כמה זמן זה יקח ואיך תתקבל התוצאה הסופית, אבל בעיקרון, אני מתכוון להשתלט על גלי המוח שלך ולעצב אותם כרצוני. זה יהיה שילוב של טכניקות פסיכולוגיות כמו היפנוזה עמוקה, שאת ודאי מכירה, אבל גם שיטות מתקדמות יותר המשפיעות ישירות על הכישורים המנטליים.
את מבינה... באופן טבעי, ציות יכול לנבוע מפחד או מאהבה. שניהם מצבים רגשיים ועל כן בלתי יציבים. אני רוצה ליצור ציות שמקורו במחשבה. ציות שטבוע כל כך עמוק ברקמת המוח כך שכל ניסיון להתנגד לו יוביל בהכרח למוות."
היא הביטה בו מבועתת אבל הוא המשיך, מתעלם מההבעה שעל פניה.
"את תקבלי, כחלק מהתהליך, זהות חדשה. ואת כמובן תשכחי לחלוטין את הזהות הקודמת שלך וכל דבר הקשור לחייך הקודמים כך שבמובן הזה את לא אמורה לסבול."
הוא עצר לרגע והתבונן בה.
"אני לא יכול לקחת אחריות על הסבל שיגרם לך במהלך השינוי עצמו. רק אוכל לחזור על מה שכבר אמרתי: ככל שתתנגדי, זה יכאב יותר. אינך יכולה למנוע את מה שיקרה לך. את נתונה לגמרי בידיי. תפנימי את זה והכל יהיה הרבה יותר קל."
הוא השתתק ונתן לה לעכל את מה שנאמר.
היא עצמה את העיניים והתכנסה פנימה. זה היה יותר מדי בשבילה כל זה. התעוררה בה פתאום תשוקה עזה לסם. הסם שמצליח לפתור בדרכו כל דבר. אפילו מציאות הזויהומטורפת כמו זו שהיתה נתונה בה.
לבסוף, אחרי דקות ארוכות, היא פקחה את העיניים.
"בשביל מה הקשירה? המחסום לפה? הכיסוי לעיניים? בכלל לא היית צריך..." היא אמרה חרש.
"זה נכון" הוא חייך."את ילדה חכמה".
"לא היה בזה שום צורך מלבד זה שנהניתי מכך. נהניתי לראות אותך ככה.
עוד שאלות?"