"איך זה קשור ליכולת שלך לקרוא מחשבות? היא שאלה לאחר הפסקה ארוכה.
"כבר אמרתי לך, אני לא קורא מחשבות. אנשים לא מודעים לכך, אבל המחשבות שלהם מקבלות ביטוי מאוד מוחשי בשפת הגוף שלהם. היכולת לקרוא שפת גוף היא סוג של מדע יישומי שגם אותו פיתחתי. כשתהיי המכשיר שלי, כחלק מתכונותייך החדשות, את גם תדעי איך לקרוא שפת גוף של אנשים, זו אשר משקפת את מחשבותיהם. את גם תלמדי כמובן איך למנוע מאנשים אחרים לקרוא את שלך..."
"עוד לא הבנתי למה דוקא אני." היא הישירה אליו מבט.
"את צודקת. אין בך שום דבר מיוחד, קתרין, מלבד צירוף ייחודי של נסיבות חיים שהתאים לי. סביר להניח שאם לא הייתי לוקח אותך מהמקום בו היית בו, היית מתה במוקדם או במאוחר. החיים שלך היו מבוזבזים. עכשיו תהיה להם תכלית כלשהי." הוא השיב בנחת.
"איזו מן תכלית זו לשרת אותך?" היא שאלה בבוז
הוא חייך. "כשהתהליך יושלם זו תראה לך התכלית הנעלה ביותר של קיומך- לשרת אותי"
"אני שונאת אותך," היא אמרה בקרירות. "לעולם לא תוכל לגרום לי לאהוב אותך"
"אין לזה שום קשר לאהבה, קתרין. אהבה היא רגש בלתי יציב בעליל ואני ממש לא מתכוון להסתמך עליו, למרות שאני חייב להגיד לך שלגרום לך לאהוב אותי זה הדבר כמעט הכי קל שיש."
הפעם היא זו שצחקה "היית מת. עוד לא נולד הגבר שיגרום לי לאהוב אותו"
"אה... עוד משהו שייעלם מן העולם: שפת הביבים שלך. ובאשר לאהבה, כמו כל רגש, היא נוחה להשפעה על ידי מניפולציות בסיסיות ביותר. אם היה לי זמן, רק לשם השעשוע, הייתי מוכיח לך את זה. אבל זמני קצר והמון זמן כבר התבזבז על כל מה שהיה כרוך במציאתך והבאתך לכאן..."
"איפה אנחנו?" היא קטעה אותו
"במרתף של בית קרקע באיזו עיירה כפרית באירופה."
אירופה?? היא נעצה בו מבט לא מאמין, אבל כבר לא שאלה איך. היא הרגישה שאם תשמע אותו אומר שוב את המשפט "יש לי דרכים משלי" היא לא תצליח להתגבר על הדחף להתנפל עליו ולחנוק אותו.
היא תהתה האם הוא דובר אמת. אם כן, יהיה לה הרבה יותר קשה לברוח. זה היה מצב מייאש. אבל, היא חשבה לעצמה, לכל אדם יש נקודות תורפה. אמצא את שלו ואז אכה בה ואברח.
היא שמעה אותו צוחק פתאום והבינה. זה לא היה צחוק רע, רק מאוד משועשע, אבל זה הרגיז אותה מאוד.
היא הרגישה את הזעם מציף אותה ובלי לחשוב קיללה אותו בגסות תוך כדי ניסיון להתרומם ולדחוף לעברו את השולחן.
היא שכחה כמה היתה חלשה. הניסיון היה עלוב והיא מיד צנחה לכיסאה מסוחררת ומתנשפת.
הוא קם ממקומו ובשני צעדים גדולים הגיע אליה ועמד ממולה.
משום מקום הופיע בידו הגאג השנוא ובלי מילה הוא הצמיד אותו אל פיה וחסם אותו. אחר כך נסוג לאחור והתבונן בה כבוחן יצירת אמנות. "איני מוכן לשמוע קללות כאן. אני חושב שכבר אמרתי את זה."
היא לעלעה משהו דרך המחסום שעל פיה והרימה ידיה על מנת להסירו. בו ברגע פילח אותה כאב חד מקצה לקצה.
היא הביטה בו בבהלה והורידה את ידיה.
"כך טוב יותר." הוא אמר. "כל ניסיון להוריד אותו יגרום לכאב חזק יותר בעוצמתו. האם זה ברור?"
הבהלה בעיניה הפכה שוב לזעם. היא שנאה את תחושת חוסר האונים מולו, את ההשפלה, היא החלה לאסוף כוחות כדי להתקיף אותו באגרופיה. היא ידעה בידיעה ברורה שזה יהיה טפשי מאוד וחסר סיכוי אבל פתאום לא היה אכפת לה. לא היה לה מה להפסיד.
עוד לפני שהספיקה לנוע לפנים היא כבר חשה את הכאב המשתק הנורא. הוא זרם בכל גופה כמו מכת חשמל ולא חדל. היא נפלה מתפתלת על השטיח הרך שכיסה את הרצפה והתחננה במחשבותיה שיפסיק. אבל רק לאחר דקות ארוכות הוא נענה לה.
היא נשארה על השטיח, מכווצת בתנוחה עוברית מתנשפת בקול אוספת באיטיות שברים של תחושה ומודעות עצמית. כשסיימה להרכיב את עצמה לכדי שלם מודע הלמה בה ההכרה: היא לעולם לא תצליח לברוח.
הוא קרב אליה ותמך בה עד שהתרוממה והתישבה שוב בכסא. היא נמנעה מלהביט בו.
"את לא צריכה להתבייש בחוסר האונים שלך" הוא אמר במענה למחשבותיה. "זו המציאות שלך עכשיו. את שוב מבזבזת אנרגיה לחינם." הוא ליטף את לחיה ברכות. "ואת צודקת. את לא יכולה לברוח מכאן. גם לו ידעת את הדרך, הקולר שעל צווארך תוכנת להמיתך אם תעברי מרחק מסוים מהחדר הזה.
איני מפציר בך להשלים עם מצבך, את בכל מקרה תעשי את זה בקרוב, אבל את צריכה להכיר במצבך ואת זה את עושה די לאט."
היא שיגרה אליו שנאה לוהטת במחשבותיה הוא המשיך ללטף אותה בתגובה
"נכון" הוא אמר "אני אגואיסט, חסר מצפון או מוסריות. איני מכיר בך כאדם אלא ככלי למלא את תשוקותיי. אבל כל עוד את שלי לא אפגע בך באופן בלתי הפיך. אם זה עוזר, את יכולה להתנחם בכך. ועכשיו," הוא התרומם, עליי להשלים מספר הכנות חשובות. "את תכנסי בחזרה לחדר שלך ותמתיני. את רשאית לישון אם את רוצה."
קתרין המשיכה להרכין את ראשה היא חשה תבוסה עמוקה וייאוש, תחושות מטרידות ומוכרות רק במעומעם. כל חייה הבוגרים היא היתה עסוקה בהתמרדות מתוך זעם. מניסיונה המר, לא היה מקום להפגנת חולשה משום סוג שהוא. חולשה גררה תמיד כאב ולכן היא השתמשה בכעס על מנת לתדלק את האומץ שלה. זה תמיד הצליח לה: בכל מקום אליו הגיעה היא נחשבה לכזו שיודעת להסתדר כזו שעדיף לא להתעסק איתה.
עד עכשיו.
האיש הזה גרם לה להיות חלשה וחסרת אונים מולו. הוא שלט בה והיא שנאה את זה ולא היה לה איך לשנות את זה.
היא נתנה לו להוביל אותה בחזרה אל החדר המרופד.
הפתח נסגר אחריו בדממה כשם שנפתח.
היא צנחה אל המזרון הדק, נאבקת בדחף העז להסיר את המחסום המציק מפיה, ולהפתעתה גילתה שהיא בוכה.
