לפני 8 שנים. 12 בינואר 2016 בשעה 20:07
הדימוי הראשון שעלה בדעתי כשראיתי את 331m היה גור חתולים מפוחד.
היא כרעה על ברכיה, עירומה, במרכז החדר,ראשה מורכן- שערה נופל ומכסה מעט את פניה.
אף שהחדר היה חמים, היא רעדה ללא שליטה.
האחראית, שהמתינה בסבלנות ליד הדלת עד לבואנו, היתה בדרכה לצאת כשעצרתי בעדה וביקשתי שתביא את בגדי הנערה.
המנהל הציץ בי, בפעם המי-יודע-כמה במבט של פליאה אך לא אמר דבר בעניין. הוא הסב את תשומת לבי ללחצן פעמון הקבוע בקיר
ואמר כי אוכל לצלצל בו עם כל שאלה או בקשה ויבואו מיד לעזרתי. הוא התנצל שעליו לחזור לענייניו והפציר בי לקחת את כל הזמן הדרוש להגיע להחלטה נכונה.
לאחר מכן יצא כשהוא סוגר אחריו את הדלת.
נשארתי על עומדי (ממתין לאחראית שתגיע עם הבגדים) והתבוננתי בשקט בנערה שכרעה לפניי. היא נראתה עדינה מאוד, שברירית. אך גם בלי שתעמוד ותציג את עצמה לפניי היה אפשר להבחין בלי קושי עד כמה היא נעימה למראה.
לאחר מספר רגעים נשמעה נקישה על הדלת והאחראית נכנסה פנימה כששמלה בידיה. היא הביטה בי בפנים שואלות ואני, בניע ראש הוריתי לה להביא את השמלה לנערה. "תאמרי לה להתלבש בבקשה" ציוויתי ומבוקשי נעשה. האחראית יצאה מן החדר.
התקרבתי אל הנערה הכורעת והתיישבתי מולה על כסא. נראה היה שהוקל לה מעט. ראשה עדיין היה מושפל אך הרעידה החזקה פסקה.
"האם טוב יותר ככה?"
"כן אדוני" היא השיבה בקול נמוך. "תודה רבה, אדוני"
"מה שמך?" שאלתי
"331m, אדוני"
"ומה שמך האמיתי?"
הנערה קפאה לרגע, מופתעת כנראה מהשאלה הבלתי צפויה. לאחר רגע ענתה בקול חלש עוד יותר
"השם שנתנו לי הוריי הוא סופי, אדוני, אולם נאמר לי כי אסור לי להשתמש בו עוד.. "
"אני מבין", אמרתי.
שאלתי אותה שאלות נוספות על ילדותה ומשפחתה. היה כאב בקולה כשדיברה, אך היא ענתה באריכות ופירוט ולאט אט קולה התייצב וקיבל מעט בטחון.
היא סיפרה שהתייתמה בגיל צעיר מהוריה והועברה להשגחתם של קרובי משפחה רחוקים שחיו בכפר לא רחוק מכאן. אנשים אלו היו קשים ומנוכרים אליה, העבידו אותה בפרך בביתם ולא חסכו ממנה מכות והשפלות. הם טענו כי היא חייבת לשלם בעבודתה את דמי אחזקתה ואף שעבדה קשה וקיבלה מעט הם התלוננו שאינה עובדת די. עם כל זה, היו גם רגעים טובים שם בכפר ההוא. ליד הכפר השתרע יער עבות וקסום ובכל הזדמנות היתה בורחת אליו ומוצאת שלווה בין העצים והציפורים.
שם ביער הזה, עולמה התהפך עליה.
יום אחד בשעה ששוטטה בו והרחיקה עוד עוד פנימה, יותר מהרגיל, התנפלו עליה שלושה בחורים צעירים שעברו שם. הם היו רחוקים מהכפר, במקום בו צעקותיה לא יכלו להשמע.
הבחורים, שלא היו תושבי המקום, אנסו אותה והתעללו בה שעה ארוכה ולאחר מכן הסתלקו משם כשהיא מעולפת ומדממת. היא הצליחה במאמצים נואשים להגיע אל הכפר ואל בית קרוביה, והם, במקום להביע את אהדתם, טענו שהביאה את זה על עצמה בהתנהגותה ובכך שהתרחקה כל כך מהכפר בשיטוטיה. לאחר שהחלימה מפצעיה, הם החליטו כי אין לה מקום עוד בביתם והביאו אותה לכאן, על מנת שתמכר כשפחה.
היא סיימה לספר את סיפורה בקול שהלך ודעך ולאחר מספר רגעים של שקט, ביקשתי ממנה להרים את פניה ולהסתכל בי כדי שאוכל לראות את עיניה. היא היססה לשניה קצרה ואז הרימה את ראשה והישירה אליי את מבטה.
עיניה היו גדולות ובהירות ודמעות עמדו בהן.
"האם אני מכאיב לך כשאני שואל את כל השאלות הללו על עברך?"
היא לא ענתה מייד וכשדיברה היה קולה רך מאוד.
"לא אדוני, אינך מכאיב לי. אני אמנם חשה כאב כשאני נזכרת בכל זה, אבל לא מפריע לי לספר לך את זה, בכלל לא. אפילו... אני קצת מתפלאת על עצמי שכל כך טוב לי לספר לך..." וכשאמרה זאת, הסמיקה והורידה שוב את מבטה. הרגשתי כמו אדם שחתלתול זעיר מתקרב סוף סוף אל צלוחית החלב שבידו לאחר שהתגבר על חשדנותו.
חייכתי אליה וליטפתי בעדינות את שערה. היא נרעדה מעט אך לא נרתעה.
"הינך יפה מאוד... ובכל זאת אינך משמשת כשפחת תצוגה אלא כשפחת ניקיון פשוטה. מדוע זה?"
"אני לא יודעת, אדוני, באמת שהשתדלתי מאוד להיות שפחה טובה. האחרות אומרות שהדבר הכי טוב שיכול לקרות לך הוא להמכר לאדון טוב ולהיות שייכת אליו
ולכן כולן משתדלות מאוד להיות במיטבן כשהן מוצגות למכירה, אבל אני אף פעם לא הצלחתי בזה... בכל פעם שקראו לי לצאת לאולם התצוגה הרגשתי שאני קרובה להתעלפות מרוב חרדה ופחד...
וכשהייתי שם... לא היתה לי שליטה על הגוף שלי בכלל. פעם אחת אפילו הקאתי שם... לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב בושה. אבל זו היתה הפעם האחרונה... מייד לאחר מכן העבירו אותי לקומת המרתף להיות עם שפחות התחזוקה ומאז אני שם..."
"מדוע היה עלייך להענש היום?"
גם השאלה הזו תפסה אותה לא מוכנה. היא שוב הסמיקה.
"התחצפתי לאחראית, אדוני"
"את? התחצפת? מדוע?" (היה לי קשה לדמיין אותה מדברת בחוצפה למישהו)
היא רצתה להשיב אך היססה ושתקה.
"אל תחששי. ספרי לי מה עשית"
היא נאנחה לרגע ואז דיברה
"אני... אליאנה תמיד חושבת שהאחראית מתעללת בי בגלל שאני חלשה מולה. היא טוענת שהיא נותנת לי את העבודות הכי קשות, בכוונה, כדי שאכשל בהן והיא תוכל להעניש אותי. זה מן מעגל קסמים כזה שקשה לצאת ממנו. היום היא הטילה עליי לנקות את המחסן באופן יסודי ואליאנה לא היתה יכולה לסבול את זה- היא התייצבה מולה והודיעה לה שזו עבודה קשה מדי לזוג ידיים אחד ושהיא מצטרפת לעזור. התפתחה מריבה ביניהן ואני כמובן נעמדתי לצידה של אליאנה. תוך זמן קצר מצאנו את עצמנו במרתף, ממתינות לעונש..."
"מי זאת אליאנה?"
היא פקחה את עיניה והביטה בי, ולרגע ראיתי בהן ניצוץ של שובבות.
אליאנה היא החברה הכי טובה שלי. היא נפלאה ממש. מצחיקה וטובה... ויפה מאוד מאוד. גם היא התחילה כשפחת תצוגה אבל מהר מאוד הורידו אותה למטה. זה קרה עוד לפני שאני הגעתי לכאן. כיון שלא היתה מספיק צייתנית ושקטה. היא באמת לא מתאימה לכאן... והחלום שלה הוא לברוח יום אחד..." ולפתע הבינה מה נפלט מפיה. "אוי! מה עשיתי? איך גיליתי לך את זה?? בבקשה, אדוני, הבטח לי שלא תספר את זה לאף אחד... ממילא היא לא תצליח לעולם לברוח מכאן... זה בכלל לא משנה כמה היא תחלום על זה..."
היא היתה כל כך מבוהלת מפליטת הפה שלה, עד שהייתי חייב להרגיע אותה.
"אל דאגה, לא אספר על כך דבר לאיש. אבל אמרי לי, האם את אוהבת את אליאנה?
"כן אדוני, מאוד!"
"והיא אוהבת אותך?"
"אני חושבת שכן, אדוני"
"ומה יהיה עליה כשתעזבי כאן?"
היא הביטה בי לרגע במבט מבולבל
"אינני מבינה, אדוני"
"האם את יודעת, מדוע ביקשתי לראות אותך?"
"לא, אדוני"
"באתי לכאן על מנת לרכוש לי שפחה. ראיתי אותך כשנכנסתי לבניין והחלטתי שברצוני לקנות אותך. האם תרצי לבוא איתי?"
היא הרכינה את ראשה כך שלא יכולתי לראות מה מתחולל בעיניה אך כשדיברה שמעתי התרגשות רבה בקולה
"אדוני... זה יהיה אולי הדבר הנפלא ביותר שיכול לקרות לי... אבל... אני חוששת שלא אהיה לך שפחה טובה"
"את הדאגה הזו השאירי לי בבקשה" אמרתי בחומרה
היא התכווצה לרגע אבל קולה חייך כשאמרה "כן אדוני, סליחה אדוני"
"ועכשיו... לא ענית לי. האם תרצי לבוא איתי?"
היא הרימה את ראשה והסתכלה היישר בעיניי
"כן אדוני, מאוד"
"יפה." חייכתי אליה.
